דיזנגוף פינת ז'בוטינסקי - אילן שחורי

דיזנגוף פינת ז'בוטינסקי  - אילן שחורי

באפריל 1929, במלאת לתל-אביב 20 שנה, פרסם זאב ז'בוטינסקי שני מאמרים ב"דואר היום" "תל-אביב על שום מה?" ו"מלילות מלכותי, ליובל ה-20 של בירת הישוב", בהם שיבח את הקמתה של תל אביב ואת התפתחותה המוצלחת.

''תל-אביב היא בלי ספק העיר שידובר בה בעולם כולו יותר מבכל עיר אחרת. כלפני 20 שנה כן גם עכשיו, נמצאים חוקרים וחטטנים, השואלים לטעם קיומה של העיר הזאת. מבלי הימנות על סוג האנשים הללו ארשה לעצמי להביע בזה דעתו של אדם 'פשוט': מפעל ריאלי המתקיים 20 שנה — יש טעם לקיומו, ועל אחת כמה וכמה כשמפעל זה גדל כמעט בלי הרף במשך זמן קיומו". התבטאויות דומות היו לו גם במאמרים נוספים מאוחר יותר ובין היתר כתב על התפתחותה: ''בימינו אנו קיימה תל-אביב את נבואת עלומיה והיתה לבירת ארצנו. אל נא יזעמו לי מעריצי ירושלים, ורשות להם לקוות כי בסוף תנצח עירם; אני בהווה מדבר, והיום בירתנו תל-אביב''

ציטוטים, הם רק דוגמאות בודדות למאמרים ורשימות נוספות שפרסם ז'בוטינסקי ב"דואר היום" ובעיתונים נוספים, בהם שיבח את העיר תל אביב, גילה יחס אוהד ביותר לפעולותיה ועמד על חשיבותה המיוחדת בארץ ישראל של תקופת המנדט.

יחסו החם של ז'בוטינסקי לעיר תל אביב  היה ללא ספק קשור להערכתו הרבה ולידידותו עם ראש עיריית תל אביב באותה תקופה, מאיר דיזנגוף. עד פטירתו של דיזנגוף בספטמבר 1936 עמד איתו ז'בוטינסקי בקשרים קרובים: נפגש איתו פעמים רבות, שלח לו מכתבים ואיגרות, ביקש ממנו בקשות רבות וניסה גם לא מעט לנצל קשרים אלה לטובתם של הארגונים הפוליטיים שעמד בראשם כמו "הציונים הרוויזיוניסטים", התארגנות שהתגבשה לידי "ברית הציונים הרוויזיוניסטים" (בקיצור: הצה"ר). תנועת הנוער והצעירים בית"ר. מאיר דיזנגוף, בזכות ידידותו לז'בוטינסקי וגם ללא קשר לכך, תמך בגופים אלה לא מעט, וגם היווה אוזן קשבת לאנשי בית"ר בשנות השלושים, בעת מצוקתם הגדולה מול ארגוני השמאל.

מכאן עתידה לדון הרצאה זה בשאלה, כיצד היה מעורב זאב ז'בוטינסקי בענייני תל-אביב, בתקופת כהונתו של מאיר דיזנגוף כראש העירייה?  מאמרים רבים עוסקים בפועלו של זאב ז'בוטינסקי מחד ובפעילותו של מאיר דיזנגוף מאידך  , אולם עד עתה לא נבחן מהות הקשר בין שני האישים הללו והשפעת קשר זה להתפתחותה של תל אביב.  

כעשרים שנה הפרידו בין מאיר דיזנגוף לזאב ז'בוטינסקי.  דיזנגוף יליד מרס 1861 בסרביה . כשהיה בן 15 עברה משפחתו לקישינב, שם למד בבית הספר כללי. ב1882  התנדב לצבא הרוסי, ושירת כעורך עיתון צבאי בז'יטומיר. לאחר שסיים את שירותו הצבאי עבר לאודסה, והיה פעיל במחתרת "נרודניה ווליה" (רצון העם ברוסית). בעקבות פעילותו המחתרתית נאסר דיזנגוף ב-1885, וישב במשך 8 חודשים בבית הסוהר. לאחר שחרורו ובעקבות חומרים ציוניים שנחשף אליהם בזמן כלאו, הצטרף דיזנגוף לאגודת "חובבי ציון", ושם הכיר את פינסקר, אחד העם .

בקישינב הקים את סניף חובבי ציון  ואף נבחר כציר לוועידתם שהתקיימה ב-1887. ב 1888 שנה מאוחר יותר, יצא דיזנגוף ללימודים בפאריס ושם בסורבון למד הנדסה כימית והשתלם בייצור זכוכית באוניברסיטה של ליון. במהלך לימודיו הכיר את הברון רוטשילד, היכרות שהובילה אותו ב-1892 לא"י, לניהול מפעלו של הברון לייצור זכוכית בטנטורה. לאחר כישלונו של המפעל, שב דיזנגוף לאודיסה ועסק בפעילות ציונית עד 1904 שעה שעלה שנית לארץ ישראל .

זאב ז'בוטינסקי  נולד באודסה באוקטובר 1880.  כשהיה בן 17 עזב ז'בוטינסקי את בית הספר והחל לעבוד כעיתונאי, תחילה בברן שבשוויץ ולאחר מכן ברומא שבאיטליה,  שם גם החל בלימודי משפטים באוניברסיטה. ז'בוטינסקי שלח כתבות ומאמרים לעיתונים ברוסיה, תחת שם העט "אלטלנה", וזכה להכרה כאחד מן העיתונאים המזהירים בשפה הרוסית. ב 1901 חזר ז'בוטינסקי לעיר הולדתו, אודסה, כדי להתמחות כעורך דין  ושנה לאחר מכן, באפריל 1902,  נעצר בחשד שהינו סוציאליסט ופועל נגד שלטונות רוסיה הצארית. בכלא שהה ז'בוטינסקי שבעה שבועות ובילה את זמנו עם מהפכנים  סוציאליסטים בהם יהודים לא מעטים.

בדומה לדיזנגוף, עוצבה בין היתר תפיסת עולמו הציונית של ז'בוטיסקי, לפחות לפי עדותו, בעת הישיבה בכלא. ז'בוטינסקי שוחרר מהכלא מאחר ולא נמצאו בכתביו  דברי הסתה נגד הצאר של רוסיה. לאחר צאתו מהכלא, התחוללו פרעות ביהודים באחת העיירות שבסרביה, דבר שהעלה את חששם של יהודי אודיסה לפרעות נוספות גם אצלם. ז'בוטינסקי יזם פניות להנהגה הציונית באודיסה והציע לארגן יחידות הגנה יהודיות.

או אז נודע לזאב ז'בוטינסקי, כי קיים אירגון סטודנטים יהודי ציוני, בשם "ירושלים", שעוסק בפעילות יהודית הגנתית. באירגון זה נחשף ז'בוטינסקי לראשונה למאיר דיזנגוף ויחד עמו פעל להשגת סכומי כסף ניכרים לרכישת נשק לגוף ההגנה היהודי, הראשון מסוגו שפעל באותם ימים ברחבי רוסיה הצארית .

אירגון "ירושלים" היה עם כך,  המקום הראשון בו הצטלבו ב 1903 דרכיהם של ז'בוטינסקי ודיזנגוף. אירגון  הגנה יהודי זה שנולד באודיסה הפך עד מהרה לסמל ההתארגנות היהודית באימפרייה הרוסית ורבים הצטרפו אליו. חברי האירגון  באימונים, אגירת נשק, רכישת מחסנים והסברה. ז'בוטינסקי עצמו היה הרוח החיה בתחום ההסברה של ארגון "ירושלים" .

גם הסיבוב הבא בדרכיהם המצטלבות של מאיר דיזנגוף וזאב ז'בוטינסקי היה סביב משבר ופגיעה ביהודים. הפעם,  15 שנה מאוחר יותר, ימי מלחמת העולם הראשונה, והצטרפות תורכיה למלחמה. מאיר דיזנגוף, כבר כראש ועד תל אביב, עמד באותם ימים בראש "הוועד להקלת המשבר", אירגון של כמה עסקני תל אביב ואישים בולטים מרחבי ארץ ישראל, שהתארגנו לסייע ליהודים בתקופת המלחמה. לאירגון זה היה משמעות גדולה הרבה יותר, עם תחילת הכיבוש הבריטי של ארץ ישראל והתקדמות כוחותיו של הגנרל אלנבי לעבר יפו ותל אביב.או אז, באפריל 1917,  נתן השליט התורכי הוראה לגירושם של  התושבים היהודיים מיפו ומתל אביב. דיזנגוף עצמו, כראש "וועד להקלת המשבר" טיפלו כ"ריש גלותא", בכל המהומה שהתחוללה סביב פקודת הגירוש ובהקלה לסבלם של המגורשים . באותם ימים פנה דיזנגוף לשורה של מנהיגים ציונים בארץ ישראל ומחוצה לה, כדי לסייע לתושבי תל אביב המגורשים, ובין היתר נעשתה פנייה גם לחיים וייצמן,  יוסף טרומפלדור וזאב ז'בוטינסקי, שכבר שהה בארץ ישראל, לסייע בדרכים שונות, גם כלכלית, למצבם הקשה של המגורשים .

 ז'בוטינסקי שהה במערב אירופה, ככתב עיתון רוסי, עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה. כשנכנסה האימפריה העות'מאנית למלחמה החל לפעול לגיוסם של היהודיים כחיילים עבריים לכוחות האימפריה הבריטית. בפגישה עם טרומפלדור באלכסנדריה, שם שהו חלק ממגורשי תל אביב בהם תלמידי גמנסייה הרצלייה, החלה יוזמתו להקמת גדוד נהגי הפרדות – גדוד יהודי, להובלת אספקה בקווי הלחימה בגליפולי, במסגרת הצבא הבריטי בפקודו של טרומפלדור. מאמץ נוסף של ז'בוטינסקי ובעיקר פעילותו אצל הבריטים, הביאה בשלב מאוחר יותר גם להקמת גדוד יהודי לוחם: הגדוד ה-38 של קלעי המלך. במסגרת זו, והוא  קצין בדרגת סגן בגדוד, הגיע ז'בוטינסקי  במחצית 1917, יחד עם גדודו לארץ ישראל. ז'בוטינסקי ניצל את שהותו בא"י לקרוא לתושביה היהודים של  א"י להתגייס לגדודים, בין היתר במספר כינוסים בירושלים.

במהלך שהותו של ז'בוטינסקי בא"י ופעילותו למען הגדודים העבריים, הוא ביקר מספר פעמים בתל אביב ולן אצל  אחותו תמר שגרה בשכונת תל אביב . כך היה גם  לאחר ה-19 בנובמבר 1917, עם כיבושה של יפו ותל אביב על ידי הפרשים האוסטרלים מיחידתו של מיג'ור גנרל היל. ז'בוטינסקי יצר קשר עם ראשוני עסקניה של תל אביב שהחלו לחזור מגלותם , ואלו התייעצו איתו בעניינים שונים הקשורים לתל אביב בימים הראשונים לאחר הכיבוש הבריטים. בארכיון ההיסטורי של עיריית תל־אביב שמור בין היתר, זיכרון   דברים שערך בצלאל יפה באחד הביקורים אצל גנרל היל, ואשר בו הודיע לראשי השכונה לראשונה על רצונו להקים מצבת זיכרון לחייליו. מסתבר כי בפגישה זו השתתף גם זאב ז'בוטינסקי,  איתו הרבתה חבורה זו להתייעץ.

 בסוף ספטמבר 1918, הצליח מאיר דיזנגוף לשוב לתל אביב מגלותו, היה זה לאחר כיבושה של חיפה על ידי גנרל אלנבי ב-23 לספטמבר 1918. לאחר חזרתו של דיזנגוף לתל אביב הוא נועד מספר פעמים עם ידידו זאב ז'בוטינסקי והסתייע בידיעותיו המשפטיות לניהולה של תל אביב בימים הראשונים לאחר חילופי השלטון בארץ.  פחות מחודש לאחר חזרתו של  דיזנגוף, נודע כי העירייה הערבית של יפו, עומדת לארח את גנרל אלנבי במסיבה גדולה לכבוד שחרורה של הארץ. מאיר דיזנגוף החליט להקדים ולהזמין את אלנבי לביקור בתל אביב ויחד עמו לחגוג את סיומה של המלחמה .

דיזנגוף התייעץ גם בעניין זה עם ידידו זאב ז'בוטינסקי ואת כינוס ועד תל אביב, שהתקיים ב-19 בנובמבר 1918, החליט להקדיש לקבלת החלטה על החגיגה הגדולה בתל אביב, שהייתה אמורה להתקיים שלושה ימים מאוחר יותר ב-22 בנובמבר. בין היתר נאמר בפרוטוקול כי "מוחלט למסור לבצלאל יפה, שיבוא בדברים עם זאב ז'בוטינסקי, שיכתוב את ההיסטוריה של המצבה שהעמיד ה הגנרל היל ביום 20.12.1918. כשתמלא שנה שהעמידו את המצבה, ילכו הילדים לבקר את המצבה שהעמיד היל ובט"ו בשבת ינטעו שם עצים. כך ניצל מאיר דיזנגוף, לא רק את ניסיונו המשפטי של זאב ז'בוטינסקי אלה גם את כישרונו הספרותי.

אט אט הלכה תל־אביב והתאוששה מהלם הגירוש וממאורעות מלחמת העולם הראשונה, ובמהלך  1919 כבר היה אפשר לחוש כי דופק החיים חזר לתקנו. פרנסי השכונה, ביקשו בחודשים אלה להרחיב את הליכי ההתאוששות ולהוביל את תל־אביב לעידן חדש של בנייה ופיתוח.

בקרב ועד השכונה התנהלו אז שיחות וויכוחים לאן מועדות פני תל־אביב, והחלו לדון באפשרות של הרחבת הגבולות. היו דעות בעד ונגד, והוויכוחים לובנו בעיקר ב״וועדת הרפורמות״, שדנה בתקנות שכונת תל־אביב וחוקיה, ושחבריה היו: ליודויפול, חנוך ורובינשטיין. עד מהרה התברר, כי שכונת תל־אביב היתה חסרת כל תוקף משפטי, ובעיני השלטונות החדשים היא שבה להיות לחלק בלתי נפרד מיפו, ולפיכך לא יכלה לפעול כיישות משפטית לצרכיה השונים. אז החל המאבק הגדול של מאיר דיזנגוף וראשי תל־אביב להביא להפרדה מוניציפאלית מיפו ולהכרתה של תל־אביב כישות משפטית וכגוף עירוני נפרד.

לצידו של מאיר דיזנגוף עמד גם הפעם זאב ז'בוטינסקי, עכשיו כעורך דין, שהפעיל את כל כושרו המשפטי לניסוח הפניות לשלטונות המנדט, לגיבוש התקנות ולעיתים גם בפגישות. מאבק זה של דיזנגוף וחבריו, הוכתר בסופו של דבר בהצלחה חלקית. ב־ 11 במאי 1921, הוכרה שכונת תל-אביב, על־ידי הנציב העליון כ״מועצה עירונית״ (Township). הכרזה זו קיבלה תוקף חוקי ב 1 ביוני באותה שנה, עם פרסום צו המושל בעיתון הרשמי של ממשלת פלשתינה ודיזנגוף יכול היה להתהדר מאותו רגע בתואר הנכסף: "ראש עירייה" .

אם כך, לזאב ז'בוטינסקי היה חלק חשוב ונכבד ביותר בשינוי המעמד של תל אביב ליישות נפרדת מיפו.  ב-8  בפברואר 1920 פנה מאיר דיזנגוף באופן רשמי לידידו זאב ז'בוטינסקי, ושלח לו מכתב מפורט ובו בקשה מפורטת ביותר להתייחסויות משפטיות שונות הקשורות להיפרדותה של תל אביב מיפו. היה זה לאחר פגישה שקיימו השניים, שם הועלו הסוגיות  מיד בתום האסיפה הכללית העשרים של תושבי השכונה.

זאב ז'בוטינסקי הזדרז לענות וכתב בראשית מרס, לוועד תל אביב ומאיר דיזנגוף, פחות מחודש לאחר הפנייה אליו ,חוות דעת משפטית מנומקת ומפורטת. בחוות הדעת, שהגיש לדיזנגוף :אשר למעמדה החוקי של תל־אביב, התרכז ז׳בוטינסקי בעיקר סביב עניין היחס בין בעלי הקושאנים ובין תל־אביב, בשאלת השלטון העצמי ובשאלת המיסים.  

 חוות הדעת של ז׳בוטינסקי שימשה לאחר מכן , ״אבן־יסוד״ כמעט בכל המגעים שניהלו דיזנגוף וחברי ״ועד תל־אביב״ בשנה שלאחר־מכן למען קבלת מעמד עצמאי חוקי לשכונה. בעיקר תלו ראשי ת"א תקווה שהצליחה בסופו של דבר, ברעיון שהעלה ז׳בוטינסקי, שאותו הזכירו גם מומחים אחרים בדבר החוק התורכי, המאפשר להעניק לשכונה הנבדלת מהעיר אוטונומיה חוקית בניהול ענייניה הפנימיים.

אולם זאב ז'בוטינסקי לא הסתפק רק בחוות דעת משפטיות הקשורות לעניינים השונים שהתרחשו בתל אביב. הוא גם יזם, שאל וברר. בין היתר היה ז'בוטינסקי מעורב בניסיונות הרבים של מאיר דיזנגוף לשכנע את ממשלת המנדאט, לאפשר לתל אביב להקים נמל משלה. דיזנגוף, מאז 1921 עשה ניסיונות רבים לשכנע את ראשי הממשלה הבריטי בארץ בנחיצות להקמת נמל, ונעזר לא פעם גם בזאב ז'בוטינסקי. גם ז'בוטינסקי עצמו היה נרתם מיוזמתו בפניות לבריטים בנושא הנמל, אבל גם בעניינים אחרים הקשורים לתל אביב, ככל אשר ידו היתה משגת .

 מבין  7,000 האיגרות שכתב זאב ז'בוטינסקי והמצויות, רובן בכתב ידו, במכון ז'בוטינסקי, 35 איגרות עוסקות במאיר דיזנגוף בהיותו ראש עיריית תל אביב. 14 איגרות נשלחו ישירות מידי ז'בוטינסקי  לדיזנגוף.

חלק לא קטן מהפניות של ז'בוטינסקי לדיזנגוף עוסקות בעניינים אישיים, בעיקר במציאת עבודה לחברי בית"ר או סיוע זה או אחר לאחד הארגונים שהנהיג ז'בוטינסקי. איגרות אחרות עוסקות בדאגתו של ז'בוטינסקי לתל אביב, בפעילותו למען העיר ובתשובות לשאלות וסוגיות משפטיות או אחרות, שדיזנגוף או וועד תל אביב היפנה לז'בוטינסקי האיש והמשפטן. אחד העניינים שהעסיקו את ז'בוטינסקי למשל היה הצורך להקים נמל לתל אביב  והוא לא חדל לשאול בדבר ולברר אצל דיזנגוף ואחרים על התקדמות המהלך, ביודעו ששלטונות המנדאט אינם רוצים שלתל אביב יהיה נמל. עמדה שהחזיקה עד פריצת מאורעות 1936, אולם ההכנות של דיזנגוף וראשי העירייה להקמת נמל בתל אביב החלו כבר משנות העשרים המוקדמות.

בעניין נמל תל אביב פנה ז'בוטינסקי פעמיים לדיזנגוף.  האיגרת הראשונה נשלחה מברלין ב-9 בנובמבר 1923.האיגרת השנייה של ז'בוטינסקי בעניין נמל ת"א, נשלחה ב-28 לדצמבר 1923 , בעת שהייתו של ז'בוטינסקי בפאריס. מלונדון, כתב ז'בוטינסקי לדיזנגוף ב-20 בפברואר 1923, בקשה לסייע במציאת מישרה למכר צעיר שפגש בלונדון. ב-13 בנובמבר 1926 פונה שוב ז'בוטינסקי לדיזנגוף, הפעם בעת שהותו בתל-אביב,  בבקשה לסייע במציאת עבודה למקורבו, שסייע לו בעת שהותו בעיר. בעת שהותו בפאריס, שוב כותב ז'בוטינסקי לדיזנגוף, ב-31 ביולי 1934, בקשה שייסיע בקבלתו לעבודה של בן ידידו, הפעם במקווה ישראל.

במחצית שנות ה-30 לחץ ז'בוטינסקי על דיזנגוף, כדי שזה יקצה מגרש עירוני לפעילות עבור תנועתו.ב-8 באוקטובר 1934, בעת שהותו בפאריס, לחץ וכתב לו שוב, וגם שנה לאחר מכן ב-5 במאי 1935.  "אני חוזר על בקשתי מהעירייה, לתמוך בבקשתה של אניה מארקובנה  וקרן 'תל-חי' להקצות מגרש להקמת בית, שבו ימוקמו המשרדים של הסתדרות העובדים הלאומית. אני מבקש מאוד, ואהיה אסיר תודה על מילוי הבקשה. אני מאמין, שאם תסייע לנו העירייה בצעד הראשון הזה, לעמוד במבחן הבנייה הראשון, עוד נבנה הרבה... אני מודה לך מראש, ומחבק אותך בלבביות. שלך,  ו' ז'בוטינסקי.

לסיכום: לאורך תקופת חייהם של   דיזנגוף  וז'בוטינסקי ניתן לראות כמה  קווים מקבילים, למרות פער הגילים הלא קטן שהיה בניהם.

שניהם נולדו תחת שלטון רוסיה הצארית. שניהם נעצרו, בפרקי זמן שונים, בעוון חשד לפעילות מחתרתית ונידונו לשבת בכלא באודיסה. שניהם מספרים כי הישיבה בכלא, ופגישה עם אסירים יהודים אחרים, חשפה אותם לעולם הציונות והיה בזה גם לגיבוש תפישת עולמם. שניהם גם להבדיל, כיהנו בשנים המאוחרות לחייהם, למרבה הפלא בתפקידי מפתח בחברות ביטוח גדולות.  מאיר דיזנגוף היה בעל נציגות של מבטחים אנגליים ושימש כנשיא כבוד של חברת "הללויד הישראלי לביטוח" שהוקמה בשנת 1933 ולימים שינתה את שמה ל"שמשון" כשם ספרו של זאב ז'בוטינסקי. ב-1929 הגיעה מארצות הברית אל  ז'בוטינסקי הצעה מ"מסדר בני ציון" לנהל בארץ ישראל את חברת הביטוח "יהודה" שהוקמה ב 1921 וז'בוטינסקי נענה בחיוב. ז'בוטינסקי היה בהמשך סגן נשיא וגזבר של חברת הביטוח "יהודה", שלימים הפכה לחברת הביטוח "ציון".

לאורך פעילותם, בארץ ישראל ומחוצה לה, בכל תפקידיהם שמרו ז'בוטינסקי ודיזנגוף על קשרי ידידות וסייעו זה לזה. דיזנגוף העריך את חוכמתו של ז'בוטינסקי, את כושר ניסוחו וכתיבתו הקולחת מחד ואת ידיעותיו המשפטיות מאידך וניצל זאת היטב בעניינים שונים הקשורים בתל אביב ובהתפתחותה. ז'בוטינסקי לא היסס לפנות לדיזנגוף לאורך השנים וניצל את מעמדו כראש עיריית תל אביב, לדאוג למציאת מקומות עבודה בעיר ומחוצה לה למקורביו ולחבריו ולאנשי תנועתו וכן כדי להקל את התמסדות תנועותיו של ז'בוטינסקי בתל-אביב. הסתדרות העובדים הלאומית ותנועת הנוער בית"ר.

אם מבקשים למצוא את התרומה המרכזית והעיקרית של זאב ז'בוטינסקי לפיתוחה של תל אביב בשנותיה הראשונות, אין ספק שמדובר בפעילותו המשפטית סביב מאבקה של שכונת תל אביב, בראשית שנות העשרים, מול  ממשלת המנדאט, לקבלת הכרה מוניציפאלית נפרדת מיפו הערבית. לדעתי לז'בוטינסקי היה חלק נכבד וחשוב, אם לא דרמטי בשינוי  מעמד השכונה, בעקבות חוות דעת משפטית שהכין בנושא זה לבקשתו של דיזנגוף. חוות דעתו המשפטית המנומקת  של ז׳בוטינסקי והקו המיוחד שהלך בה, שימשה ״אבן־יסוד״ ,כמעט בכל המגעים שניהלו דיזנגוף וחברי ״ועד תל־אביב״ עם ממשלת המנדאט  למען קבלת מעמד עצמאי חוקי לשכונה.

ובאמת לסיום. אם ניתן לסכם בגדול את מערכת היחסים של שניים מאיר דיזנגוף וזאב ז'בוטינסקי, אפשר למצות זאת בשתי מילים: תן וקח.