מה לעשות לשכלולה של תל-אביב? - כיצד ביאליק חזה את עתיד ת"א

מה לעשות לשכלולה של תל אביב? 

בקרב רבים קיימת מחלוקת למי מגיע התואר המשורר החשוב של החשוב של העם היהודי בדורות האחרונים. לשאול  טשרניחובסקי או לחיים נחמן ביאליק. (כותב שורות אלו חושב שטשרניחובסקי זכאי לתואר) . אולם מקובל לראות כיום בביאליק כ"משורר הלאומי" וכאשיות החשובה יותר.  השבוע  צויין בעולם היהודי, 81 שנה לפטירתו של חיים נחמן ביאליק, שבאמצע  שבוע זה , (רביעי , כ"א בתמוז - 8 ביולי) יצוין  יום פטירתו בשורה של טקסים.. ביאליק היה בן 61 בלבד בהסתלקותו ממחלה בעת ניתוח שעבר בחו"ל.

ביאליק הגיע לארץ ישראל ב 1924, כבר עם תוארו כמשורר הגדול של העם היהודי והתקבל על ידי מאיר דיזנגוף כבוד של מלכים. בין היתר באמצעות קריאת רחוב על שמו ברחוב עיריית תל-אביב, מגרש שקיבל להקמת ביתו ועוד.  15 שנה קודם לכן, בשנת ייסוד תל אביב (1909), ביקר ביאליק לראשונה בא"י וגם אז זכה לכבוד גדול.

אין ספק שהיענותו של ביאליק לבקשתו של דיזנגוף, לבוא ולהתגורר בתל-אביב, הפכה את העיר העברית הראשונה למרכז תרבותי עיקרי בארץ ישראל וקיבעה למשך שנים את תל אביב כמרכז תרבותי לאומי. עשר שנים פעל ביאליק בתל אביב עד לפטירתו ב-4 ביולי 1934 והיה מעורב בכל החיים התרבותיים, חרף העובדה שכבר אז היו כאלה שערערו על מעמדו כ"משורר הלאומי" ודווקא ראו למשל בשאול טשרניחובסקי, אישיות תרבותית ומשורר ברמה גבוהה פי כמה.

 אכן ביאליק כמעט ולא יצר מאז שהגיע לתל אביב. אחת היצירות הבודדות שלו שנכתבו בארץ ישראל הייתה בשנת פטירתו, בעת שתל אביב חגגה 25 שנים לקיומה ומאיר דיזנגוף הזמין ללשכתו את הבן הראשון של תל אביב, לצד הנכד הראשון וביאליק כתב על המפגש הזה את שירו "על שילשים" שגם הולחן, אך מעולם לא הושמע.

עַל שִלֵּשִים / ט"ז אייר תרצ"ד

עַל-יַד סָבוֹ הַנֶכֶד,

הַבֵּן לְיַד אָבִיו -

יַחְדָּו אָרְגוּ מַסֶּכֶת

פְּלָאַיִךְ, תֵּל-אָבִיב.

 אַךְ יֵדַע סָב וָנֶכֶד

ולְאָב וּלְבֵן יֻגָד:

לֹא תַמָּה עוֹד הַמְּלֶּאכֶת;

עוֹד לֹא רָפְתָה הַיָד

 בִּצְעֹק הָעָם לְיֶשַע,

ובְבֹא הַקּוֹל: "מַלֵּט!"

שִפְלוּת יָדַיִם פֶּשַע

וַעֲצַלְתַּיִם חֵטְא.

וְזֹאת לַדּוֹר אַחֲרֵינוּ:

בִּשְקֹד וּבַעֲמֹל

תְּבֹרַךְ אָחֳרָתֵנוּ

פִּי שֶׁבַע מִן הַתְּמוֹל.

כִּי בִרְכַּת אֵל יֵש חֵלֶף

עֲמַל בָּנִים וְאָבוֹת

אֶחָד יְהִי לְאֶלֶף

הָאֶלֶף לִרְבָבוֹת.

חֲזַק וֶאֱמָץ! קָדִימָה

בְּלִי חַת לִקְרַאת הָאוֹר!

עַד תֵּל אָבִיב נָשִׂימָה

לִמְשׂוֹשׂ כָּל-דּוֹר וָדוֹר.

שנה קודם לכן, ב-1933, היה ביאליק מעורב בניסיונות לשכנע את ראש העירייה מאיר דיזנגוף ידידו, להסכים להקמת גן מאיר, לאחר שדיזנגוף התייאש מעיצוב התוכניות והשטח שקיבל לגן, במלאת לו 70 שנה ( 1931), הגן התמלא מים והפך ביצה ובעיתונות לגלגו עליו וטענו כי דיזנגוף ביקש להקים את גן מאיר וקיבל את ביצת מאיר. דיזנגוף הרגזן שלח מכתב נרגן לעירייה (שהוא עמד בראשה) וביקש שיקחו חזרה את המתנה שנתנו לו, ואז גויס ביאליק לשכנע את דיזנגוף לחזור בו ובין היתר כתב ב"ידיעות עיריית ת"א, ה"מקומון" של אותם ימים, מאמר מיוחד בשם "מה לעשות לשכלולה של תל-אביב". אגב המאמר וגם שכנועיו של ביאליק לא עזרו, הוא נפטר שנה לאחר מכן. דיזנגוף עצמו שלוש שנים מאוחר יותר והגן הוקם רק ב-10 במרס 1944, במהלך חגיגות 83 שנה להולדתו של דיזנגוף וציון 8שנים לפטירתו.

מה לעשות לשכלולה של תל אביב / חיים נחמן ביאליק

 "אלה שבאו לתל אביב בראשיתה - לא צפו למרחוק, כי עתידה תל אביב להיבנות בטמפו מהיר ושעתידים להצטרף אליה במשך השנים שכונות שכונות והיו לעיר אחרת. לפיכך לא נקבעה לתל אביב תוכנית כוללת מראש. וכך הלכה העיר ונבנתה שכונות שכונות על ידי חברות בודדות. מכאן כל הפגימות שבעיר: הרחובות עשויים ברכים ברכים, עקמומיות עקמומיות. אין רחובות ישרים וארוכים, פרוספקטים, המתמתחים לאורך גדול, שעליהם תפארת כל עיר. בייחוד גדולה הקלקלה של העלמת פני הים מכמה רחובות.היתה זו שגיאה גדולה מלכתחילה, אבל על כך אין להאשים את הבונים הראשונים, משום שלא היו להם אמצעים מספיקים כדי רכישת שטח גדול בבת אחת. אין אנו למודים באופקים רחבים של מקום וזמן במאסשטאב    מדיני. משום כך לא ראינו את הנולד ולא תפסנו מראש את ההיקף הגדול של תל אביב.

 "אבל על מה יש לטעון? לאחר שכבר נעשה מעשה - מדוע לא ניצלו את התוכנית בדיעבד שנעשתה כבר לתוכנית שלעתיד לבוא. גם בתוכנית שבדיעבד יש מקום להכניס כוונה ותכליתיות. גם בתחומים ובגבולות של תל אביב הקיימת אפשר היה להכניס צורה שיש בה מן הטעם הטוב. בעניין זה צריכה לעסוק בהתמדה מועצת מומחים, בנאים-אמנים, שעליהם לטפל ולחזור ולטפל בשיפור העיר ובסיגולה לתכלית של תועלת עירונית. כדאי היה אפילו להקריב קורבנות בהווה, לשם עתידה הקרוב והרחוק של תל אביב. אין ספק כי התפשטותה של תל אביב תיעשה מכאן ולהבא בטמפו מהיר, ואולי בקנה מידה גדול עוד יותר מאשר עד כה. מן הצורך לשקול אפוא את ההפסד של עכשיו כנגד שכר העתיד, ולתקן כבר מעכשיו תיקונים רבים, אפילו אם הם כרוכים בהוצאות.

"הנני רואה פשוט אסון גדול לעיר בעתיד הקרוב, אם לא ידאגו בעוד מועד להכניס לתוך השטח הבנוי, כבר בתוך השכונות, מספר מסוים של גינות קטנות מפוזרות פה ושם, סקוורים. לתכלית זו כדאי להפקיע מגרשים פנויים. בשום פנים אין להשאיר את העיר כמו שהיא בעינה כיום, בלי גינות במידה מספיקה. אי אפשר שהעוברים והשבים, הלכים יגעים, לא ימצאו בתוך העיר מקומות מרגוע וטיול. אי אפשר גם שהתינוקות של השכונות יהיו משוטטים ומתרוצצים ברחובות בין האבטומובילים והעגלות ונתונים לאבק ולסכנת מוות, מחוסר מקומות לשעשועים בקרבת מקום. צריך גם להתחשב עם הרושם הרע שחוסר גינות וירק עושה על אורחי חו"ל ועל אורחים מפנים הארץ, כיוון שהרושם הראשון של כל עיר בא מתוך מידת הירק שלה.

 יש בזה גם צד הגייני גדול לטיהור האוויר ולהבראתו, בייחוד כשרוצים להפוך את תל אביב לעיר מרפא. תיכף ומיד, בלי שום דחייה, יש לגשת לסידור גן העיר המרכזי - גן מאיר. חוששני מאוד, פן על ידי הדחייה תישמט סוף סוף האדמה המיועדת לכך ותמלא בניינים תחת עצים. שגיאה גדולה תעשה העיריה, אם תצמצם את הגן הזה ותתפוס את המועט. להפך, יש לתפוס את המרו בה ולהרחיב עד כמה שאפשר את גבולותיו, כיוון שבעתיד הקרוב ייראה אף הוא כגן קטן כלפי ריבוי האוכלוסים המקומיים.

 "ובכלל, צריכה העיריה להקפיד על ריבוי העצים בעיר.הכל יודעים שפרסומה של אודסה בתור 'היפהפיה הדרומית' היה בעיקר משום ריבוי השדרות והאילנות שבה. בייחוד זקוקה לכך עיריה צעירה כתל אביב, כי אוי ואבוי לנערה צעירה שהיא קירחת.  "אגב: בקשר עם השאיפה להפוך את תל אביב לעיר מרפא, יש כמובן לתקן קלקלה אחת גדולה - שפת הים – שטינפוה בבניינים רעועים. לדעתי, יש להסיר את כל הבניינים ואת בתי הרחצה - אפילו את שכונת רוזנפלד יש להרחיק – ולהתחיל לטפל באופן רציני מאוד בשכלול שפת הים, שיש להרחיבה לתקנה על פי כל חוקי הפליאז'ים )חופים - י.ח( המתוקנים באירופה. על כל פנים, ברי לי, כי במצב כמו שהוא אי אפשר להשאיר את הדבר.

 "לשיפור העיר צריכה להיות בכלל הקפדה חמורה בצורת הבניינים. לפי בנייני הרחובות עד עכשיו אין שום פרצוף- פנים ואופי לא לשום שכונה ולא לשום רחוב. בכל רחוב יש תערובת של סגנוני ם שונים. אפילו מן הצד הסימטרי החיצוני יש ליקוי ברחובות ועל כן נחוצה חומרה יתרה בעניין זה. אין כוונתי שייטלו את החופש מאת אדריכלים ויעמיסו עליהם תוכניות קאזיוניות )סטנדרטיות - י.ח( אבל גם לחופש יש גבול ואדריכל מוכרח להתחשב עם הצורה הסופית של הרחוב כולו. הוא מוכרח לשים לב לבתי השכנים ולסגנונם ולהשתדל לקרב את צורת בניינו לצורת הבניינים השכנים, כדי שלא לקלקל את ההרמוניה הכללית של הרחוב. בכל הערים המתוקנות מקפידים שכל שכונה ושכונה תשמור על פרצופה הארכיטקטוני המיוחד.

 "מן ההכרח גם להעמיד את שטח הבניין במידה אחת. לכאורה יש הגבלות ואסור למלא את כל הריווח בבניינים, אבל כנראה שלפעמים אין מקפידים בעניין, בייחוד במקומות המרכזיים

שמחיר הקרקע שלהם רב. צריך אפוא, להחמיר מאוד בכל מקום ולא לתת בשום פנים שימלאו את כל השטח אלא להשאיר שטח מסוים לצד הרחוב לשם נטיעת עצים, ובייחוד ברחובות הצרים שאין שם נטיעות עיר. עם זה יש להזדרז ולרצף בבטון גם את רצועות החול הערומות הנמשכות משני צדי הכביש בכמה רחובות. רצועות אלה מרבות אבק ומזהמות גם את החלק המרוצף של הכביש. וחוץ מזה, יש בכך גם משום הפסד לגוף הכביש, שהוא ממהר להתקלקל ולהישבר בהיותו פרוץ משני צדדיו.

 "כקלקלה גדולה לעיר אני רואה בוויטרינות מכוערות ברחובות המסחריים. היה כדאי שהעיריה תעיר על כך את אוזן הסוחרים ובעלי החנויות. הרושם הראשון למראה חלונות ראווה אלה הוא של עיירה קטנה בפולין עם כל חוסר הטעם של משרתי החנויות, המכניסים לתוך החלונות גיבוב של כל מיני סחורות בלי שום רגש אסתטי. יש להורותם כי עריכת ויטרינות היא אמנות ודורשת טעם טוב מיוחד. "ועוד יש לעשות לשיפור העיר, אבל אלה הקווים העיקריים והחשובים ביותר לדעתי. ואין לסמוך בעניין זה של שיפור העיר על איניציאטיבה   של חברות אנשים מתנדבים. העיריה צריכה משום כן לקחת את האיניציאטיבה בעניין זה בידיה ולהדריך את הקהל. אחרי כן יבואו גם המתנדבים".