איסתרא בלגינא קיש קיש קריא

 איסתרא בלגינא קיש קיש קריא

לקראת פורים. סיפור חבורת "אצבע משולשת" הידועה יותר בשם "חברה טרסק" ומלחמתם הגדולה בפורים בגנדרן של העיר, "מלך המסיבות "ברוך אגדתי.

חבורת חברה טראסק - אצבע משולשת. צילום שמעון קורבמן ז"ל. פרסום הצילום נעשה בהרשאתו של האופטרופוס הכללי, כמנהל  נכסיו העזובים.

 מאת אילן שחורי

מראשית שנות העשרים שמחה וצהלה העיר תל אביב בחגיגות פורים, לא מעט בזכותו של מלך חיי הלילה באותם ימים, הרקדן ומארגן נשפי פורים ברוך קושינסקי, הידוע יותר בשם ברוך אגדתי. אגדתי התפרסם כמי שהחל את מסורת בחירת מלכת אסתר בתל אביב הקטנה, רכב עמה  על סוס, לצד מאיר דיזנגוף בראש העדלידע וערך את נשפי המסכות הגדולים בראינוע עדן. אולם בהיסטוריה הפורימית של ימי תל אביב הקטנה,  ייזכר דווקא פורים של 1928,  לא בשל חגיגה או נשף מסכות, אלא בשל משפט אמיתי, בין מלך חיי הלילה של ת"א, ברוך אגדתי, לבין חבורת צעירים, פוחזים משהו, שקראו לעצמם "חברה טראסק". אלה, העיזו והאשימו ערב פורים את אגדתי בגנדרנות יתר (הוא אהב ללכת בחליפה  איטלקית בת שלושה חלקים) וחמור מכך, פרסמו נגדו כרוזים ברחבי שכונות העיר, כי אגדתי מנצל את פורים ועורך חגיגות  ונשפים כדי להתעשר.

ברוך אגדתי מוביל את מלכת אסתר הנבחרת, ציפורה צברי במדרגות בית עיריית תל-אביב

המלחמה הגדולה בין ברוך אגדתי לבין "חברה טראסק" לא החלה בפורים 1928, אלה מספר שנים קודם לכן, למעשה מיד לאחר שכוכבו של ברוך אגדתי נסק בזכות הופעותיו בריקודים תימניים, במסיבות, וחיי ההוללות שלו ברחבי העיר. לאנשי "חברה טראסק", שפעלו  בת"א בעיר לאחר מלחמת העולם הראשונה, ברוך אגדתי היה מאין "סדין אדום", גנדרן וסנוב, בעוד שהם מיקדו את פעולותיהם בסדרת פעולות מקוריות ותוקפניות נגד הסנוביזם ולמען החלכאים והנדכאים בעיר. סיסמתם היתה האצבע המשולשת, ובאיידיש "פייג". "חברה טראסק", שהתארגנה בתל-אביב  בראשית שנות העשרה בראשותו של המורה בגימנסיה הרצליה, אברהם אל-דמע, צירפה לשרותיה בהדרגה במהלך השנים אמנים, שחקנים ופועלים מובטלים ובין הבולטים בהם היו  הצלם שמעון קורבמן,  המשורר ואיש הגדודים העבריים יצחק פרנקל ואחר כך גם אהרון מסקין,  אברהם שלונסקי, אלכסנדר פן, עימנואל הרוסי ועוד.

כרזה לנשף שארגנו חברה טראסק

לעומת מסיבות ההוללות  ונשפי פורים הגדולים והיקרים של ברוך אגדתי, החלו  "חברה טראסק" ליזום ולקיים במקביל נשפי פורים צנועים ביותר, לא מעט כהתרסה נגדו. המאבק בן הנשפים השונים עמד במוקד הוויכוחים בעיר מספר שנים עד ההכנות לחגיגות פורים ב 1928. או אז פרסמו אנשי "חברה טראסק", כרוז נגד שנוא נפשם, ברוך אגדתי והאשימו אותו בהתעשרות מכוערת מנשפי פורים ועוד הוסיפו כי לאחר כל נשף מפואר שכזה, שכיסיו מתמלאים כספים הוא נוסע לחוץ לארץ וחי לו שם חיי מלכים: בין היתר נכתב בכרוז: "אנו נלחם למען כבוד יום פורים, בעד השמחה והששון הנובעים מכלים עממיים בטוהרתם ונקרא "חרם" על  תאות בצע וממון בצורה זו ועל מציצת ערלת התאווה משך שלושה לילות"... תשעה ירחים רחץ בניקיון כפיו מי בשם פריזאי, תשעה ירחים עשה את ציפורניו בכלי זהב וכלי כסף. תשעה ירחי הריון הגה בש"ס נשפי מסכות והלכותם, שקד על סדורם בנוסח מערב... תחת מסכה עממית כסה על העריות – הבחירות לאסתר המלכה, וזו הקדמה לנשף פורים..... אגדתי אף כונה בפי החבורה בזלזול "ילוד שרלסטון הצועק בהדר בנוסח המערב", על רווחיו מופרזים מנשפיו ועל הרחיים הראוותניים שניהל בשהותו באירופה.

חבורת חברה טראסק עם אברהם אל-דמע במרכז

החבורה ובראשה אז הצייר שמחה אייזן מנסח המודעה – נתבעה על ידי אגדתי להוצאת דיבה. המשפט המיוחד הזה בין חברה טראסק לברוך אגדתי, ריתקה את כל הבוהמה התל-אביבית של סוף שנות העשרים ולא רק אותה. המשפט המיוחד הזה, התנהל אצל השופט ד"ר יצחק נופך בבית משפט השלום הבריטי ובין העדים במשפט היה ביאליק שניסה  ללמד זכות על מפרסמי הכרוז בטענה שהכרוז מהווה חלק מהספרות הסטירית החריפה של פורים, אולם השופט נופך מצא את הנתבעים אשמים ואגדתי זכה לטיהור מוחלט של שמו. השופט נופך אף קבע כי מחברי הכרוז נגד אגדתי, יישלחו לשבועיים מאסר או לתשלום קנס. ברוך אגדתי, לאחר פסק הדין הכספי הודיע בבית המשפט כי הוא בא על סיפוקו ומבקש לוותר על הקנס, אך השופט הבהיר כי התשלום חייב ללכת לקופת שלטונות המנדט הבריטי וסירב לבקשתו כשהבהיר כי אוצר הממשלה אינו יכול למחול את ההכנסה שנזדמנה לו. התוצאה היתה שאגדתי עצמו שילם את הקנס עבור הנתבעים, דבר שלא הפריע לאחר מכן לאנשי "חברה טראסק" להפיץ בתל-אביב שמועה כי מי שהפסיד במשפט היה ברוך אגדתי עצמו והראייה היא שהוא שילם את הקנס....

 כרזה על הופעת הריקוד של ברוך אגדתי

כאמור במשפט פורים ב 1928  כיכבו "חברה טראסק",  אך בהחלט זו לא היתה פעולת יוצאת הדופן הראשונה שלהם ברחבי תל אביב הקטנה בתקופת פורים, לפני או אחרי החג. למעשה  בקרב "חברי טראסק" פורים נמשך כל השנה, ומצווה היתה לדעתם לנקוט במעשי קונדס, היכן שצריך וגם לעיתים במקומות שלהם צריך. מטרתם היתה קודם כל "לעשות שמח" בעיתות מצוקה ומעניינת  הליך התארגנותם והתפתחותם בחיי היום יום בתל אביב של שנות העשרה והעשרים.

שחקנים ואמנים רבים הצטרפו לשורות קבוצת צעירים מיוחדת זו, שעוררה רוגז רב בקרב תושבי העיר אך גם אהדה והתלהבות. קשה לרדת לשורשי שמה של הקבוצה, שבין חבריה בתקופתה הראשונה פעלו אישים כמו אברהם אייזנשטיין (אלדמע), מנדל רזניק, משה זמירי, אלכסנדר (סשקה) חיסין, שמחה אייזן, אריה רובינשטיין, הבמאי דויד דוידוב, הצלם שמעון קורמן ועוד רבים אחרים.

מקובל לקבוע כי השם "טראסק" מקורו בפירוש האידי של המילה לעורר, "לעשות שמח", לגרום לרעש ולמהומה. אף יש הטוענים כי השם האמיתי של הקבוצה היה בעצם חברה תר״ש (בשין שמאלית בסוף) לפי שתר״ש הם ראשי תיבות של תורת ריקוד ושמחה  ויש הטוענים כי המונח "טראסק" נולד מראשי התיבות של המשפט האידי "טרינק א-סאמע קוניאק" , שתה כוסית קוניאק.

מכל מקום די ברור שהשם "טראסק" נולד בעת שחלק ממייסדי הקבוצה שירתו ב״גדודים העבריים" במהלך מלחמת העולם הראשונה. סמלם של חבורת עולזים זו הייתה האצבע המשולשת "פייג" באידייש, שאותו צייר עבורם הצייר יצחק (פרנל) פרנקל. לקבוצת עליזים מעוררי שמחה אלו, היה גם הימנון שחובר על-ידי אברהם שלונסקי שהצטרף לקבוצה זמן קצר לאחר שהגיע לתל-אביב:

״הנה באנו, דרך פנו,

אורחי פרחי, הפקר אנו,

טרסק הוא שמנו,

וידינו הן בכל!

לא נשאל לאן ומאין,

העולם הוא בית היין,

מי פקח פה עדין,

פרק העל!

לכל חי עלי יבשת,

נשלח אצבע משלשת

 וניחפה ונצפצפה על הכל.

אנחנו אספסוף פוחח

הבוז לכל בטלן גונח,

והיית אך שמח,

סיסמתנו לעדי עד!

למעשה, ניתן לחלק את פעילותם של ״חברה טראסק" בתל-אביב לכמה תקופות, אם מגבילים את הזמן עד לתום תקופת העלייה השלישית, כלומר המחצית הראשונה של שנות העשרים.  פעילות הקבוצה בשנות העשרה עד לגירוש תושבי תל-אביב על-ידי התורכים, והפעילות שהתחדשה בראשית שנות העשרים. תקופה שלישית לפעילות הקבוצה הייתה בסוף שנות העשרים עת הצטרפו אליה משוררי התקופה וסופריה, כמו אלכסנדר פן, נתן אלתרמן ואחרים. ראשיתה של "חברה טראסק" עוד בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה. היה זה המורה לציור ולשרטוט ב״גימנסיה הרצליה" מאז 1909, אברהם אייזנשטיין,יליד 1884 שהגיע לארץ ישראל ב-1906, והחליט לאסוף סביבו מספר צעירים, כדי להביא שמחה ללבם של תושבי תל-אביב. עיקר תרומת קבוצתו באותם ימים הייתה במסיבות הגדולות של תל-אביב. ב-1912 הוא יזם וארגן תהלוכת תחפושות בתל אביב שרק נולדה, אירוע ששבה את לבו של ראש ועד השכונה מאיר דיזנגוף, שהחליט לאמץ את הרעיון, וכך נוסדה מאוחר יותר העד-לא-ידע בעיר.

כרזת פורים 1929

אברהם אייזנשטין, החליט באותן שנים, נוכח עיסוקו החדש, להחליף גם את שמו. תחילה קרא לעצמו אברהם אבן-ברזל, ואחר כך אברהם אל-דמע, כמי שביקש מידידיו לעולם לא לבכות, רק לשמוח" . סביב אברהם אלדמע, התקבצו צעירים שונים ומשונים. מבין חבר המורים בגימנסיה הרצליה וצעירים הוללים אחרים כמו דושמן וקרציבסקי ועד פועלי הבניין בתל-אביב. הם נהגו לצעוד בעידודו של אלדמע ברחובות הקטנים של העיר, שרים וגוררים בעקבותיהם את השכונה כולה. הקבוצה לא היססה לנקוט מדי פעם במעשי קונדסות אלו או אחרים, ועוררו עליהם לעתים את חמת התושבים.

 ה״חברה טראסק" של לפני מלחמת העולם היו מפורסמים באותה תקופה במסיבות הרעשניות שהיו עורכים. הם נחשבו למלכי חיי הלילה של תל-אביב באותם שנים, והיו הראשונים שהעיזו לרקוד "טנגו" צמוד בפומבי, בנשפים וברחבות הריקודים בשכונה. הנשף האחרון שעשו באותם ימים, היה שעות אחדות בטרם נתפרסם צו הגירוש של תושבי תל-אביב על-ידי השלטונות התורכיים. אחד העסקנים הראשיים של תל-אביב, זעם ביותר על חבורה זו. ערב הגירוש בעת אחד מהנשפים שערכו, הוא קרא: "בשעה שדברים נוראים כאלה קורים סביב לנו וסכנות מן היותר גדולות מאיימות עלינו להכחידנו הולכים הבחורים האלה ועוסקים בעליצות״.

חגיגות פורים בכיכר מגן דוד בתל-אביב ב-1934

הגלגול הנוסף, והשונה במקצת של "חברה טראסק" בתל-אביב היה לאחר מלחמת העולם הראשונה ועם שחרורם של תושבי ארץ-ישראל מה״גדודים העבריים". זמן קצר לאחר שנקלטו בעבודותיהם החדשות, נפגשו אחדים מהם ושאלו מה ניתן לעשות כדי להרים מעט את המורל בתל-אביב, שהחלה להיכנס לתקופת המשבר הכלכלי. היו אלה צעירים בדמותם של יעקב מחט, מנדל רזניק, שמצא לו עבודה כשמש ב"גימנסיה הרצליה", שמחה אייזן, צבעי,ששלח ידו גם בכתיבת שירים, אריה רובינשטיין שכתב בתקופת ה״גדודים העבריים" את השיר "אריה, אריה, קום התגייס לגדוד העברי״, משה זמירי, יונה ראסין, ברוך קארפ וכמובן אברהם אלדמע. באותה פגישה גילגלה החבורה כמה רעיונות, עד שאחד מהם הציע שיש פשוט לקום לרקוד ולעשות שמח ברחובות תל-אביב. אמרו ועשו. החבורה שמנתה כעשרים צעירים, יצאה לרחוב מרקדת ומזמרת. שמעו אותם רבים מתושבי תל-אביב, הצטרפו ובאו אתם. עוד באותו יום הוחלט להתגבש ולהמשיך בפעילות של שמחה בתל-אביב.

ללא תוכניות מוקדמות, ללא דפוסים וללא גוף מוסדי כלשהו שתמך בהם, המשיכה הקבוצה בפעילותה, תוך שהיא מאמצת את השם "חברה טראסק" שעד מהרה הפך להיות מושג בתל-אביב. לקבוצה הצטרפו רבים: אמנים שחקנים, פועלי בניין, מובטלים, ואחרים שביקשו להקים את המורל לעצמם ולחבריהם. מפעולותיהם הראשונות היה צעדה ברחוב אלנבי, הרחוב הראשי של תל-אביב באותם ימים, לעצור את התנועה, לפצוח בשירים ולסחוף אחריהם את העוברים ושבים. מקום של קבע לפגישותיהם לא היה, אך בדרך כלל הם נהגו לבואם למטבח הפועלים שליד "ראינוע עדן". שם היו אוכלים או מביטים על אחרים שאכלו, ולאחר מכן היו יוצאים הצעירים בדרכם אל הים בשיר, בשמחה ובמחיאות כפים. כשהגיעו, הסתבר להם שמאחוריהם למעלה ממאתיים מצטרפים.

רובם של אנשי "חברה טראסק" בראשית שנות העשרים היו עניים, נוודים, ישנו לילה פה ולילה שם באווירה בוהמית צוענית. הם נלחמו בסנוביזים ובלובשי החליפות ומחלצות האופנה של המתגנדרים בתל-אביב. הם נלחמו מלחמת חורמה בעניבה וכינו אותה "דג מלוח". קורבן מפורסם שלהם היה ברוך אגדתי שחזר כל שנה מחו"ל עם חליפות חדשות ואהב להתבלט באופנה האירופאית של אותם ימים.

אולם בניגוד לפעילות שאפיינה את הקבוצה בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה, בראשית שנות העשרים עסקו אנשי "חברה טראסק" גם בפעילות רצינית במקביל להוללות הגדולה בנשפים התל-אביביים. הם אירגנו ערבי שירה ונשפי חג פורים שאליהם נהגו לבוא כל ה״מי ומי" של חיי הציבור והבידור. על מעשיהם באותה תקופה היו חילוקי דעות. מצד אחד, התמכרה החבורה למעשי קונדס, מתיחות ותעלולים שחרגו לעתים מגבול השובבות, ומצד שני, היא נטלה חלק פעיל בחיי החברה והתרבות של תל-אביב, ערכה ערבי הרצאות ומשפטים ציבוריים, הגיבה במנשרים על ענייני דיומא, וחבריה היו נותנים את הטון בחגיגיות ציבוריות.

איור של ברוך אקדתי רוקד ריקוד תימני

"חברה טראסק" של אותם ימים, נטלו על עצמם אפוטרופסות על כל החלכאים והנדכאים של העיר המתפתחת. אחד המאבקים המפורסמים שלהם היה למען פתיחת קיוסק לרובננקו, שמאוחר יותר נהפך לבעל בית חרושת למשקאות קלים. ראש העיר מאיר דיזנגוף סירב להעניק לו בתחילת דרכו רישיון לפתיחת הקיוסק בצד המערבי של שדרות רוטשילד פינת רחוב הרצל, סמוך ל"גימנסייה הרצליה". או אז, "חברה טראסק" נחלצו לעזרתו. הם הרעישו את לשכתו של ראש העיר, צעקו ואיימו עד שרשויות העירייה נכנעו והרישיון הוענק, ורובננקו עצמו הפך לסמל מוכר בימי תל אביב הקטנה.

שיטות הפעולה ומעשי הקונדס של "חברה טראסק" היו מקוריות. פעם אחת כשהתווכחו למשל, עם ראש העירייה מאיר דיזנגוף, במהלך פגישה בלשכתו בבניין העירייה ברחוב ביאליק, נעלו אותו ולא שיחררו אותו, עד שקיבל את דעתם. במקרה אחר, היה ביום שבו נפטר מכס נורדאו, שהיה דמות הרואית וחשובה בקרב תושבי תל אביב באותם ימים. כשנוכחו לדעת  אנשי "חברה טראסק" כי ברחובות תל-אביב, מופיעות ביום עצוב זה מודעות על הצגות סרטים בראי נוע, התרגזו ביותר, פנו אל עורך עיתון "הארץ" באותם ימים, ד״ר משה גליקסון, עורך "הארץ" עם מעבר העיתון לתל-אביב בראשית שנות העשרים, וביקשו ממנו להתריע ולהזהיר בעיתונו כי אם יתקיימו סרטים וייערכו הצגות בידור, הם יעוררו מהומות ויפוצצו כל התכנסות. גליקסון שוכנע, פירסם את אזהרתם ב"הארץ", ובאותו ערב שבתה תל-אביב מכל פעילות תרבותית ובידורית.

כאמור, הדעות על פעילותם של "חברה טראסק" בתל-אביב היו חלוקות. חלקם העריכו, חלקם ביקרו. לימים כתבה בזיכרונותיה בת שבע רזניק, רעייתו של מנדל רזניק, מראשי החבורה ההוללת כי חברי טראסק לא היו אנשי הפקר, לא יחפנים ולא אנשי בוהמה שאהבו רק נשים, יין וקוניאק. לדבריה זו היתה חבורה שלא חשבה על יום המחר, או על רכוש כל שהוא והושיטו עזרה לכל ניצרך. "מדי ערב הם חיכו לפגישה החברתית שהיתה המזון הרוחני שלהם, סיפרו בדיחה וצחקו בהאמינם באימרה: אכל ושתה כי מחר נמות", כתבה בזיכרונותיה.

ברוך אגדתי: האיש בעל אלף הפרצופים

ברוך אגדתי, או בשמו המקורי ברוך קאושנסקי, היה לא רק מלך חיי הלילה של תל אביב בשנות העשרים והשלושים, קיסר המסיבות ונשפי ההוללות, אלה היה גם רקדן ואמן. יוצר מיתולוגי שהשפיע על ריקוד העם ובהמשך היה מחלוצי הקולנוע הישראלי .

אגדתי נולד בסרביה בסוף המאה ה-19 וב-1910 בהיותו בן 15, עלה לארץ ישראל והחל ללמוד ציור בבצלאל.  עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה ב-1914 גורש על ידי השלטונות העות'מניים לאלכסנדריה בשל היותו נתין האויב הרוסי והתגלגל חזרה לרוסיה. שם באודיסה עבד כרקדן באופירה המקומית. ב-1919 הצליח להשתחל לאונייה הראשונה שפתחה את גל העלייה השלישית אחר המלחמה,"רוסלן". תחילה גר ביפו ואחרי מאורעות 1921, ובזכות היכרותו עם מאיר דיזנגוף מתקופת אודיסה קיבל צריף קטן דל בשכונת ברנר (ברחוב יצחק אלחנן) בתל-אביב, שם גר עד אחרית ימיו.

כבר ב 1920 החל להופיע כרקדן בראינוע עדן ובימים הקשים שלאחר המלחמה, החליט לפעול לשמח את תושבי תל אביב על ידי אירגון נשפים ומסיבות. ההתחלה היתה צנועה למדי: בנשף-ריקודים פשוט לכבוד פורים, בלי מסכות, בבית-הספר לבנות בנוה צדק. שנה לאחר מכן כבר התקשר עם הקרן הקיימת לה הציע מחצית מהכנות ואז כבר באו אלפים. בין החוגגים עמו היו גם אוסישקין וביאליק. ביאליק השתתף גם באחת מהופעות הריקוד שלו בראינוע עדן וכשהמשורר יעקב פיכן הציגו בפני המשורר הלאומי , אמר: הנה ברוך הרוקד בצורה אגדתית ממש. מאז אימץ לעצמו ברוך קושינסקי את השם ברוך אגדתי. קודם לכן, מתוך הערצה לברוך בן יהודה, שינה את שמו לברוך בן יהודה. אך ביטל זאת, לאחר שחמדה בן יהודה נטשה את אחת מהופעותיו בירושלים, בטענה כי הוא מתערטל על הבימה.

 ב-1924 כבר אירגן את טקס בחירת מלכת אסתר, שלאחר מכן פתחה גם את העדלידע בתל אביב. הצלחתו של אגדתי בנשפי פורים הובילה מתחרים לארגן נשפים דומים. "חברה טראסק, שלא אהבו אותו במיוחד. היו ממתחריו המובהקים.

 ברוך אגדתי, תרם תרומה ממשית לא רק לדרך הבילויים של אנשי תל אביב הקטנה. לנשפים ולמסיבות. הוא השאיר אחריו גם סרטים לא מעטים, שיא הישגיו היה הסרט "זאת היא הארץ". אולם ובעיקר היה ליוצר של ריקוד עברי מקורי, שהגיע לשיא ב"הורה אגדתי". אגדתי נפטר בינואר 1976 והוא קבור בבית הקברות טרומפלדור בעיר.