תחילת הדרך: מערכת בריאות שקמה מתוך מלחמה

בראשית שנות ה-40 הגיעו כמה מפצועי האצ"ל לבית חולים הדסה ששכן אז ברחוב בלפור בתל אביב. היה זה לאחר אחת הפעולות  שביצעו אנשי האצ"ל בממסד הבריטי.  הפצועים אושפזו וטופלו בחדר הניתוח ואז הסתבר כי שני שוטרים בריטים הגיעו בעקבותיהם לבית החולים והמתינו ביציאה מהמקום כדי לתופסם לאחר קבלת הטיפול. אולם, המרדים הראשי של חדר הניתוח, ד"ר דוד מרגלית, הגיש לשוטרים  שהמתינו בפתח בית החולים, כוסות קפה, הם לא שיערו כי בתוך הכוסות היה סם הרדמה. השוטרים שלגמו בשקיקה את הקפה הטעים נרדמו ובחסות תרדמתם הצליחו  אנשי האצ"ל להימלט בלא פגע מבית החולים.

בית החולים הדסה ברחוב בלפור. מתוך ארכיון התמונות של אילן שחורי.

מעשה זה מדגים את התפקיד המרכזי שמילא בית החולים הדסה בראשיתה של העיר תל אביב. הקמתו בשנות העשרים הביאה לתפנית עצומה בהתפתחות מערכת הבריאות בעיר.

אני מבקש לבדוק את סוגיית ראשיתה של הרפואה בתל אביב, מעורבות עיריית תל אביב וראש עירה מאיר דיזנגוף בהקמת מערכת הבריאות העירונית שלאחר מלחמת העולם השנייה. אני מבקש לעסוק גם במספר סוגיות משניות כמו למשל כיצד התבטאה התרומה הנשית לראשית הרפואה בתל אביב. מה היה הרקע והנסיבות שהובילו את ארגון הדסה להקים את אחד מבתי החולים המרכזיים שלה בתל אביב דווקא? מדוע ביקשה לאחר מכן להעבירו לשליטת העירייה? כיצד צמחו בתי החולים הראשונים בעיר? ומה היה מהלך התפתחות הרפואה הציבורית בימי שלטונו של מאיר דיזנגוף, או כיצד השפיעו האירועים הגדולים כמו פרעות 1921, 1929, רצח ארלוזורוב  ומאורעות 1936 על מיסוד הרפואה בעיר וגם כיצד נוסד צמח ועלה ארגון מגן דוד אדום.

ניתן לראות את ראשית הרפואה בתל אביב, בהתפתחות הרפואה שהייתה ביפו בסוף המאה ה-19 בעיקר מטעם הכנסיות הנוצריות השונות. לצד מנזרים וכנסיות פעלו על ידי המיסיונרים שהגיעו לא"י מוסדות בריאות שונים. בלטו בפעילותם האנגליקנים, המסדר הקתולי הצרפתי וכמובן הטמפלרים הגרמנים. רוב המטופלים במוסדות בריאות אלה היו מטבע הדברים חולים לא יהודים  בשל מספרם המצומצם של היהודים ביפו והסביבה באותה עת[1]

במחצית השנייה של המאה ה-19 גדלה האוכלוסיה היהודית, וכבר עם ראשית העלייה הראשונה הגיע מספר יהודי יפו לכ-2700 איש. מצב זה הביא את אנשי הקהילה היהודית היפואים להביא לפתיחת מרפאה קטנה, וכמנהל המקום מונה  ב-1890 הביל"ויי ד"ר טינזייר שעבד עד אז בחברון. כמה חודשים לאחר מכן, לאחר שהדרישה לשרותים רפואיים בקהילה היהודית גדלה, אותר מבנה גדול יותר בצפון יפו, בשכונת נווה שלום הצמודה לנווה צדק, ובו נפתח למעשה ב-1891, בית החולים הראשון של הקהילה. שם בית החולים היה "שער ציון" כשמו של האירגון היהודי המרכזי ביפו "לשכת שער ציון של בני ברית". שמעון רוקח היה נשיאו ואחד משני מקימי נווה צדק. גם שותפיו ללשכה היו מראשי הקהילה היהודית ואלה נטלו לידם את ניהול בית החולים ומינו את ד"ר מנחם שטיין למנהל המוסד[2]

ד"ר מנחם (מארק) שטיין נולד בביאליסטוק, ב-1885 , למד רפואה בגרמניה והוסמך לרופא. אחרי ה"סופות בנגב", ד"ר שטיין הצטרף לתנועת ביל"ו ובחורף 1883 עלה לא"י. כאן הצטרף לחבריו שגרו בבית אנטון איוב ועבד כפועל במקווה ישראל תמורת פרנק אחד ליום, כמו שאר הבילויים. כשבדק המנהל הירש את תעודותיו וראה שהוא רופא מוסמך הציע לו להיות רופא בית הספר המקומי. ד"ר שטיין סירב וטען כי בא לעבוד את האדמה בא"י אך חבריו הצליחו להסביר לו, כי הארץ זקוקה לעבודתו הרפואית הרבה יותר מלעבודתו במעדר. ד"ר שטיין הסכים,התיישב ביפו ונתפרסם בעיר כרופא מסור.

ב 1884 נתמנה מטעם פקידות הברון לרופא בראשון לציון והיה מבקר ברכיבה על סוסו גם בשאר מושבות יהודה ומרפא חולים. ד"ר שטיין יצא לרוסיה שם נישא ומשחזר השתתף ביסוד שכונת  נווה צדק בצפונה של יפו ושם גם הקים את ביתו. לאור בקשת קהילת היהודים  בחברון הוזמן להיות רופא עירוני ממשלתי אך לאחר שלש שנים חזר ליפו יחד עם אחיו, המהנדס, וסייע לו כספית בהקמת בית החורשת היהודי הראשון למכונות ברזל. מעבר לפעילותו הרפואית השתתף ד"ר שטיין גם בפעילויות ציבוריות והיה חבר בארגון "בני ברית" וארגון "בני משה". ד"ר שטיין היה מהפעילים להקמת בית חולים לקהילת יהודי יפו, ומשהוקם  בית החולים לבסוף נתמנה בו כרופא ראשי וכמנהל המוסד במשך עשר שנים[3].

הפעילות השוטפת של בית החולים "שער ציון" מומנה ממיסי הקהילה ובכך הוא היה לבית החולים הקהילתי הראשון בארץ. רופאי בית החולים שהיו רופאים ציונים כולם היו ממייסדי ההסתדרות הרפואית בא"י. ארתור רופין שאושפז בו כתב על בית החולים ביומנו. אליעזר בן יהודה פרסם את בית החולים בעיתונו כולל רישום סטטיסטי של מספר המאושפזים בו,  ופקידי הברון רוטשילד שערכו בו ביקורי פתע שיבחו את התנהלותו. זה היה בית החולים הראשון בו שוריינו חדרים מיוחדים לפועלים חולים חברי קופת החולים של פועלי יהודה(קופת חולים הכללית). וכן אושפזו בו נשות פועלים ללידה- כאשר לידה בבית החולים הייתה דבר יוצא דופן בעולם, בבית החולים היתה ספריה שיסד ברל כצנלסון לטובתם של פועלים מחלימים. בבית החולים עבדו גם שתי הרופאות הראשונות ביפו -תל אביב דר' אלכסנדרה בלקינד ודר' יוניס גוטמן [4] .

בית החולים שימש לא רק את תושביה היהודיים של יפו אלא גם את היהודים שגרו במושבות. בשנת 1891 פרצה מחלת קדחת בקרב העולים שמלאו את יפו בעקבות גלי העלייה הראשונה. יפו הפכה למעֵין בית חולים אחד גדול. העוני והצפיפות הפיצו את המחלה גם בין תושביה הערביים של העיר.

עקב מצוקה כלכלית נסגר בית החולים, אך הצורך הדחוף בבית חולים הולידה את שתדלנותו של מרדכי אידלמן, שהיה מורשה של החברה "למען ציון" בירושלים. הוא חבר לגופים יהודיים אחרים בחו"ל (בני ברית ואחרים) והם שכרו ביפו בניין בן שתי קומות בו נפתח מחדש בית החולים "שערי ציון".

בית החולים היה צורך חיוני ביותר לבני הקהילה, בעיקר עקב ריבוי מחלות ומגפות שהיו תולדה של רמת היגיינה נמוכה ביותר ששררה בקרב התושבים. כך למשל, בשנת 1913 פרצה בארץ ישראל מגפת טיפוס הבטן שהפילה עשרות אלפים חולים – איש ואישה וביניהם היו גם יהודים רבים. בשנת 1918 היו בבית החולים

היהודי ביפו 10 מיטות, אלה היו מיועדות לאישפוז למקרי חֵרום בלבד.

למן שנת 1918, עם תחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל, הפעלתו של בית החולים היהודי ביפו נתמכה חלקית על ידי הג'וינט – הגוף הפילנתרופי היהודי מארצות הברית. אז הוגדל מספר המיטות ל-18 ונפתחו בו גם מרפאות חוץ. בקיץ 1919, כאשר מספר רב של עולים הגיעו לארץ ישראל בתום מלחמת העולם הראשונה – תום השלטון העות'מאני ותחילת המנדט הבריטי בארץ ישראל – עמדו מספר המיטות בבית החולים על 48 מיטות.

בית החולים נאלץ לסגור את השערים בסוף שנת 1920, עקב הפסקת התמיכה בהפעלתו. למצב עגום זה נוספו הפרעות שפרעו הערבים ביהודי יפו. בחודש מאי בשנת 1921 (תרפ"א). יהודים רבים נטשו את ביתם ביפו ועברו לתל-אביב – העיר היהודית שנמצאת בחיתוליה. פניות של פרנסי הקהילה היהודית ביפו לקבלת סיוע אם באמצעות הקמת "חברת בית החולים" עלו בתוהו. פנייה לבני הקהילה היהודית ביפו לתרום מכספם להפעלת בית החולים לא צלחו. לזאת נוסף כישלון לשכנע את המושל הבריטי לתקצב את הפעלת בית החולים. מצב זה הגביר את הצורך בהקמת בית חולים יהודי בתל-אביב.

מסתבר, שאבן הפינה לבית החולים העירוני ברחוב בלפור 8 הונחה למעשה עוד בשנת 1914. אך עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה – והשלטון העות'מאני שולט בארץ – לא נמשכה בנייתו. חומרי הבניין הופנו – על פי פקודת המושל הצבאי הטורקי של יפו – לבניית מסגד שנשא את שמו של המושל חסן-בֶּק,  בית החולים שער ציון פעל עד מאורעות 1921 ביפו, בעקבות המאורעות הופסקה פעילותו ולמעשה בית החולים הדסה "ירש" אותו.

עם הקמתה של שכונת "אחוזת בית " ב-1909 שהפכה לאחר מכן לשכונת תל אביב, בלטו בה שני רופאים עבריים, שהיו למעשה הרופאים הראשנים בשכונה העברית החדשה: ד"ר חיים חיסין, וד"ר יהודה לייב (אריה ליאון) פוחובסקי.

ד"ר חיים חיסין היה רופא, עסקן ציוני, איש ביל"ו מראשוני תל אביב. הוא התפרסם בעיקר בשל ספריו וציוריו של נחום גוטמן כ"כרופא על החמור". חיסין עלה לא"י כביל"ויי באוגוסט 1882. תחילה עבד במקווה ישראל ולאחר מכן עבר לראשון לציון והיה מפועליה הראשונים של המושבה, שם נישא לרעייתו פניה. ב-1885 הצטרפו לשניים כמה מעמיתיהם הבילויים ויסדו את חדרה. לאחר שלא הצליח להתפרנס החליטו השניים ב 1887 לעזוב  א"י ולשוב לאודיסה. חיסין שהה בחו"ל לסירוגין כמעט עשרים שנה. ברוסיה למד רוקחות ועבד כרוקח ובשנת 1898 השאיר את משפחתו ברוסיה, עבר לשווייץ והחל בלימודי רפואה באוניברסיטת ברן. בעת שהותו בחו"ל המשיך חיסין את הפעילות הציונית, וכתב מאמרים על החיים בארץ ישראל, ואף שימש כרב. הוא השתתף בקונגרסים הציוניים ה-5 וה-6 בשנים 1901 ו-1903 ב-1905 בימי העלייה השניה, עלה ד"ר חיסין שנית לא"י, עבר ליפו והחל עוסק בעסקי הציבור, כמנהל הוועד הפועל היפואי של חובבי ציון. במסגרת זו נמנה עם גרעין אחוזת בית, מייסדי תל אביב ונחשב לאחד משני הרופאים הראשונים  של השכונה העברית החדשה. הוא היה ידידו של מאיר דיזנגוף ובהגרלת המגרשים באפריל 1909, החליף מקומות עם אחד מידידיו כדי להקים את ביתו סמוך לבית אותו הגריל דיזנגוף .

 בתל אביב שימש הן כעסקן והן כרופא, הסדיר את הסניטציה של היישוב החדש, ופיקח באופן אישי על ניקיון הרחובות והבתים. רבים מראשוני השכונה זוכרים בחיבה את דמותו של הרופא רכוב  על חמורו  לבוש בחליפה לבנה, כשהוא עובר מבית לבית ומשרת את אוכלוסיית "אחוזת בית".  דר' חיסין  יזם ועמד בראש הוועדה "הסניטארית" של "אחוזת בית" שהייתה ממונה על שמירת ניקיון הבתים, החצרות והרחובות בשכונה ולימים גם בתל אביב. דר' חיסין כיהן בתפקידים ציבוריים; בוועד השכונה' בבית הספר "לבנות" ובגימנסיה העברית "הרצליה".

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה שהתה אשתו בביקור אצל משפחתה ולא יכלה יותר לשוב ארצה. חיסין ומשפחתו גורשו מתל אביב על ידי העות'מאנים בפסח 1917  והתיישבו במושבה יבניאל שבגליל. שם גם טיפל בגולים אחרים שהגיעו לאזור. עם תום המלחמה שב חיסין לתל אביב [5]

עוד לפני הקמתה של אחוזת בית, נעשו בנווה צדק ניסיונות להקים סוגים שונים של מרפאות לפועלים. ניתן אולי לראות  כמהלך ראשון  לתחילתה של רפואת קופת החולים, את שנת  1907 אז פתח אליהו מונצ'יק איש הפועל הצעיר, מרפאה לפועלים בחדר האמבטיה של משרד המפלגה. הוא  השיג הסכמתו של שמעון רוקח, הדמות מאחורי בית החולים "שער ציון" לאשפז פועלים חולים ללא תשלום. החובש אברהם קוסובסקי, שהיה פועל בפ"ת, התחיל לעבוד במרפאה שכל ציודה היה מד חום, תחבושות ותחבושות בסיסיות[6].

פעילות רפואית ממוסדת ורצינית יותר הייתה עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה.  שבוע לאחר פרוץ המלחמה  ב-7 באוגוסט 1914, התכנסו בביתו של מאיר דיזנגוף, מספר אנשי ציבור, כדי לדון במצב החדש שנוצר. באותה התכנסות הוחלט להקים את "הועד להקלת המשבר", שמטרתו העיקרית גיוס כספים בחו"ל למטרות פילנטרופיות בא"י בעת המלחמה ופיקוח על המחירים של מצרכי היסוד[7]. ועד זה מאוחר יותר באפריל 1917 עמד מאחורי משלחות הרופאים שביקרו וטיפלו אצל מגורשי תל אביב בצפון הארץ.

כל זאת עמד להשתנות בעקבות מלחמת העולם הראשונה ובעיקר בעקבות הגעת נשי אירגון הדסה לא"י שפתחו דף חדש בתולדות מערכת הבחירות בארץ בכלל ובתל אביב בפרט. אך קודם לכן נכון יהיה לבדוק כדאי לבדוק כיצד התבטאה התרומה הנשית לראשית הרפואה בתל אביב, .מי היתה ד"ר בת שבע יוניס-גוטמן ולמה גדולה היתה השפעתה על התפתחות הרפואה הציבורית בת"א ?

התרומה הנשית לראשית מערכת הבריאות בתל-אביב

ניתן לראות בשתי הרופאות הראשונות של יפו בעת החדשה, ד"ר אלכסנדרה בלקינד[8] וד"ר יוניס גוטמן[9], שתי נשים רופאות שהיו חלק מכריע במהפכת הבריאות המודרנית שעברה על יפו בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, כולל השנים הראשונות של תל אביב. שתי רופאות מוכשרות אלה, עבדו בבית החולים "שער ציון", שנוסד ב 1891 ביוזמת לשכת "שער ציון" של "בני ברית" ביפו, בראשותם של האחים, שמעון  ואליעזר רוקח[10].

ד"ר  סוניה (אלכסנדרה) חנקין-בלקינד, נחשבת  לרופאת הנשים העברייה הראשונה בא"י והיא אחותם הצעירה של  משפחת הביל"ויים, ישראל בלקינד ואולגה בלקין-חנקין, רעייתו של גואל אדמות העמק יהושע חנקין. בלקינד עלתה לארץ ישראל ב-1888 עם הוריה לראשון לציון, שממנהּ גורשו לגדרה עקב מרידת המשפחה בפקידות הברון רוטשילד. היא הייתה מורה לצרפתית בבית הספר העברי הראשון ביפו שהקימו אחיה ישראל ואביה מאיר ב-1889.  ב 1898 נסעה לז'נבה כדי  ללמוד רפואה, צעד נדיר עבור נערה יהודייה באותם ימים ועם  עם סיום לימודיה שבה לא"י  כרופאה, והתקבלה מיד בבית החולים "שער ציון" ביפו. ב- 1905 נסעה לפריז על מנת להתמחות כרופאת נשים והייתה לרופאת הנשים הראשונה בארץ ישראל .[11]  .

עם חזרתה לארץ ב-1907 שימשה כרופאת הגימנסיה הרצליה במקביל לעבודתה בבית החולים. והייתה מבין מייסדי ההסתדרות הרפואית בישראל. בזמן מלחמת העולם הראשונה טיפלה במגורשי תל אביב במקומות נדודיהם השונים, כאשר רוב הרופאים גורשו או גויסו. ב-1917 נעצרה ונשלחה להישפט בדמשק בשל גילוי מחתרת ניל"י (שבן דודה, נעמן בלקינד היה בין פעיליה) אך היא זוכתה מאשמה וחזרה לתל אביב.

ד"ר סוניה חנקין-בלקינד  הייתה בת זוגו של מנדל חנקין, אחיו של יהושע חנקין (בן זוגהּ של אולגה, אחותה של סוניה). האחים חנקין ומשפחותיהם גרו שניהם בבית ב"ים החולות" רחוב אלנבי 105. סוניה הייתה פעילה בתחום הרפואה הציבורית והמונעת, וקידמה את רפואת הנשים. היא פתחה בתל אביב מרפאה פרטית ובה טיפלה ביהודים וערבים, נוצרים ומוסלמים ונבחרה לחברת כבוד של ההסתדרות הרפואית בישראל. לפני מותה ציוותה סכום כסף לשתי מטרות, הקמת בית מרגוע עבור רופאים שהזדקנו בראשון לציון והשלמת בניינו של "בית הרופא" בתל אביב.[12]. רק באחרונה החל מחקר מעמיק על תרומתה של  ד"ר סוניה חנקין-בלקינד , לרפואת הנשים בא"י, ועל פי פרופ' שפרה שוורץ מאוניברסיטת בן גוריון, ד"ר בלקינד הייתה גם יועצת המין לנשים הראשונה בארץ ישראל ומאמר על כך פרי עטה צפוי להתפרסם בקרוב[13]

בדומה לד"ר סוניה חנקין-בלקינד גם לד"ר בת-שבע יוניס (גוטמן), תרומה משמעותית לראשית הדרך של הרפואה הנשית בתל אביב. היא כיהנה כמנהלת אישה הראשונה של מחלקת היולדות בבית חולים עברי בא"י ותרמה רבות לראשית הרפואה הציבורית- ממסדית בתל אביב. ד"ר יוניס נחשבת לחלוצה בתחום הטיפול ורפואת תינוקות בא"י והיא זו שהקימה את "טיפת חלב" הראשונה בת"א.

ד"ר  בת שבע יוניס, שהיתה אמו החורגת של נחום גוטמן ונישאה לאביו הסופר ש. בן ציון , למדה רפואה באוניברסיטת ז'נבה, בשווייץ, והשתתפה בפעולות אגודת הסטודנטים הציונים ובראשם חיים וייצמן שהרצה שם. לאחר שהוסמכה לרפואה נבחנה באוניברסיטת מוסקבה והורשתה לעסוק ברפואה ברוסיה, אך החליטה להקדיש את ידיעותיה לשרות הישוב העברי המתהווה בא"י. לשם כך נסעה לברלין והשתלמה במחלות-עינים ובמיילדות וגניקולוגיה[14].

בחול המועד פסח תרס"ט, ממש בעת הגרלת המגרשים של ייסוד ת"א[15] הגיעה ארצה והתגוררה  בגדרה, שם גרה  אחותה אסתר. לאחר שנה בגדרה, חצי שנה נוספת ברחובות עברה ד"ר  בת שבע יוניס בתחילת 1911 לתל אביב ועד מהרה נתמנתה ,לאור נסיונה וההתמחות שלה ,כמנהלת מחלקת היולדות בבית החולים "שער ציון" בנוה שלום ועבדה גם באופן פרטי. ד"ר יוניס רכשה בית ברחוב השחר לצד גמנסיה הרצליה והקימה בו את ביתה, הבית הראשון בן שתי קומות בתל אביב.  ד"ר יוניס הייתה גם חברה פעילה בוועדה הסניטרית של שכונת תל אביב[16]. ב-1913 יסדה ד"ר יוניס את  התחנה לטיפול בתינוקות ("טיפת חלב") ומעון יומי לתינוקות, וב-1914 נסעה לברלין והשתלמה במלחמה בתמותת תינוקות.

כשהחלה מלחמת-העולם הראשונה  ב-1914 וכל הרופאים הגברים גויסו לצבא הטורקי, סיפקו  ד"ר יוניס וחברתה ד"ר אלכסנדרה בלקינד את השרות הרפואי לכל ת"א, יפו והמושבות הסמוכות. אחרי הגירוש הכללי מיפו ות"א (ניסן תרע"ז) יצאה אף היא לפתח-תקוה והמשיכה מטעם ועד ת"א לטפל בחולי המגורשים שהשתכנו זמנית בפ"ת ובכפר סבא. אחרי המלחמה חזרה לת"א והמשיכה לעבוד כרופאה פרטית ובמרפאה של הסתדרות הרופאים[17].

לשתי נשים רופאות אלה ניתן בהחלט לצרף מבחינת התרומה הנשית הראשונה לרפואה בתל אביב עוד שתי דמויות. אחת רופאת נשים והשנייה מיילדת. אולגה חנקין, אחותה של ד"ר אלכסנדרה בלקינד,  מיילדת במקצועה , ניתן בהחלט להגדיר כמי שתרמה לא מעט כמיילדת הראשונה המוסמכת,  לראשית מקצוע המיילדות בראשית ימי העיר[18].

אולגה חנקין בלקינד, קיבלה את הכשרתה כמיילדת מוסמכת בקורס באוניברסיטת פטרבורג שם גרה. בקיץ 1886 עלתה לא"י והתיישבה בראשון לציון עם בני משפחתה שחלקם הגיעו עם הביל"ויים בקיץ 1882.  שנה לאחר הגעתה נאלצה  אולגה בלקינד יחד עם משפחתה ומשפחת פינברג לעזוב את ראשון לציון נוכח הביקורת שנשמעה נגד פקידות הברון וב-1988 נישאה ליהושע חנקין שהיה צעיר ממנה בארבע שנים. היא סייעה לו רבות בפעולתו לקניית אדמות הארץ שעה  שמקצועה כמיילדת מומחית והכרותה האינטימית עם משפחות נכבדים ערבים ואפנדים בעלי הקרקעות פתחו לפני חנקין דלתות רבות. אולגה השפיעה באופן אישי לקבל הסכמה של בעלי קרקעות ערבים למכירת אדמותיהם. היא זו שהשפיעה על ערבים עשירים להלוות ליהושע את הכסף הראשון לרכישת אדמת עמק יזרעאל בפעם הראשונה ב-1890[19].

כשנאסר יהושוע חנקין בשנת 1915 כעסקן ציוני "מסוכן" והוגלה לטורקיה , הצטרפה אליו אולגה מרצונה. לאחר מלחמת העולם הראשונה שבו הזוג חנקין לתל אביב ואולגה  החלה לראשונה כמיילדת מוסמכת בתל אביב לעבוד עם הקהילה העיונית והפועלית במקום ובמקביל המשיכה לסייע ליהושע בפעולותיו לרכישת אדמות. אולגה שיילדה אלפי ילדים לא זכתה לילד שלה[20]

בראשית שנות ה-30, קצת לאחר הפעילות הנמרצת של נשות הרפואה הראשונות  בתל אביב, הגיעה לעיר העברית הראשונה, ד"ר מרים מטליה אהרונובה (אהרונוב), דמות רפואית הנחשבת בעיני רבים כמי שהחלה בצורה מקצועית את תחום החינוך המיני בקרב הנשים בתל אביב ובשאר ערי א"י והיתה הרופאה הבכירה בתחום הנשים במרפאת זמנהוף של קופת חולים, עם פתיחתה בתל-אביב בראשית שנות ה-30. [21]

ד"ר מרים מטליה אהרונובה (אהרונוב), ילידת 1889 ברוסיה הלבנה. את לימודי הרפואה עשתה  באסטוניה ולאחר באוניברסיטה של פטרבורג שם הוסמכה לד"ר לרפואה והשתלמה כרופאת נשים. ב-1914 נישאה לד''ר אברהם יקותיאל אהרונוב, היא  התחילה לעסוק בפרקטיקה פרטית ומ-1921 ואילך הייתה מנהלת בית-החולים ליולדות בבריאנסק. בראשית 1929 עלתה לארץ עם בעלה והייתה רופאת נשים בקופת חולים בעין חרוד, עפולה ומ-1930 ואילך בתל-אביב[22].

בת"א ניהלה ד"ר מרים אהרונובה  תחנת-יעוץ לנשים מטעם קופת חולים, הרצתה בצבור הנשים על ההיגיינה של חיי האשה, וכתבה על נושא זה ספר שיצא בארבע מהדורות, וכן כתבה מאמרים על בעיות בענף רפואי זה בעיתונות הכללית והמקצועית.[23]. במחקרה כותבת פרופ' שפרה שורץ[24] כי  רק בסוף 1932 הועברה אהרונובה למשרה מלאה בקופת חולים, ולטענתה  מרשימה מ-1935 מתברר שבתקופה זו עבדה אהרונובה את כל שעות העבודה שלה במרפאת זמנהוף. היא קיבלה נשים כל יום מ-7:00 בבוקר עד 12:00 בצהריים ופעמיים בשבוע גם בשעות.16:00-19:00 אהרונובה עבדה גם בתחנת הייעוץ לנשים הרות. במרפאה ובתחנה, מדי יום, שיחרו לפתחה עשרות רבות של נשים. ותרומתה לבריאות האישה בתל אביב היא גדולה ביותר[25].

אכן קשה לראות את התפתחותה של מערכת הבריאות בתל אביב ללא התרומה המשמעותית ביותר של הרופאות הראשונות מחד ושל ציבור המיילדות מאידך. תרומתם הגדולה של ד"ר אלכסנדרה בלקינד וד"ר יוניס גוטמן וכן של ד"ר מריים אהרונובה, הביאו לפריחה רפואית במוסדות הבריאות היהודיים שהוקמו ביפו ולאחר מכן בתל אביב. לשלושת נשים אלו, ניתן לצרף אולי אישה רביעית, שלה היתה ההשפעה הגדולה ביותר לפיתוח מערך הבריאות  המוסדי בכל רחבי א"י. תרומה שהביאה את מערכת הבריאות לתפנית עצומה ממנה אנו נהנים עד היום. הנריאטה סולד שיזמה והקימה את מערך השירות של הדסה.

הנריאטה סולד והקמת בית חולים הדסה

כאמור פעלה ברחבי א"י לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, משלחת רפואת של נשות הדסה ביוזמתה של הנריאטה סולד.  בשנתיים הראשונות לפעולתה התרכזה המשלחת הרפואית מאמריקה במתן עזרה ראשונה דחופה, ובחידוש עבודת בתי־החולים,  בפיקוח היגייני במחנות הפועלים, בבדיקות ובחיסון העולים החדשים ובארגון המלחמה במלריה, בשיתוף עם השלטון הצבאי הבריטי. 

 רק לקראת סוף שנת 1920 החלה המשלחת לארגן מערך ארצי קבוע להספקת שירותי בריאות בקהילה ובבתי־ החולים. על־פי תפיסתו של ד״ר רובינוב, מראשי המשלחת שקבע כי לא די במתן שירותי עזרה רפואית דחופה בקהילה ובבתי־החולים. אלא צריך לפעול באופן קבוע ליישום מדיניות של חינוך לבריאות ורפואה מונעת.  לשם כך הוא יזם הקמת מחלקה לפיקוח על בריאות התלמידים בבתי־הספר ותכנן את הקמתו של מערך ארצי של מרכזי הדרכת האם והילד.

אבן הפינה לבניין בית החולים העירוני שברחוב בלפור הונחה ב 1914, אך מלחמת העולם השנייה שיבשה התוכניות. חומרי הבניין שרוכזו באתר הבנייה, הופקעו על ידי השלטונות הטורקיים עבור בניית הביצורים, אך למעשה הופנו, לפי פקודת המושל הצבאי של יפו לבניית מסגד חסן בק שנשא את שמו[26]

לאחר המלחמה היו תוכניות לגשת לבנייה אך הבנייה התמהמהה.  בעת  פריצת המאורעות במאי 1921  לא היה בית חולים בתל אביב  ונפגעי המאורעות הובאו לגימנסיה הרצליה ושם קיבלו טיפול. בית הספר לא יכול היה לשמש כמוסד אשפוזי ולכן הועברו הפצועים לבניין הריק של מלון ספקטור, ברחוב נחלת בנימין 18 שאמור היה להיות מלון. זו הייתה ראשיתו של בית החולים הדסה בתל אביב.  עד שהסתיימה בניית משכנו הקבוע ברחוב בלפור.

בית החולים היהודי ביפו שמאז 1918 נתמך בעיקר על ידי הג'וינט, נאלץ היה לסגור את שעריו בימים האחרונים של דצמבר 1920 מיד לאחר שנפסקה התמיכה בו. הקהילות של יפו ושל תל אביב פתחו במו"מ עם "הדסה" על פתיחתו  של בית חולים חדש או פתיחתו המחודשת ביפו. כשפרצו מאורעות 1921 במאי 1921 בית החולים היהודי היה בלב ליבה של יפו הערבית ולכן לא ניתן היה להפעלה.

בית החולים הדסה לפני סיום בנייתו. מתוך הארכיון של אילן שחורי.

פליטים רבים שהתגוררו באוהלים בת"א היו זקוקים למיטות אשפוז. למרות העדר תקציב, הושכר הבניין הגדול ביותר בעיר, מלון "ספקטור" תמורת 1020 לי" לשנה. מועצת עיריית ת"א  הבטיחה תמיכה של 500 לי"  לשנה למטרה זו. כ 700 לי" הוצאו לתיקונים ושיפוצים. הותקנו בו 75 מיטות ובאוגוסט 1921, פחות משלושה חודשים לאחר הפרעות, התחיל המוסד לפעול. היו בו מחלקה פנימית, כירורגית, ילדים ועיניים. התפוסה הייתה  לא רק מלאה, אלא לעיתים קרובות היו כעשר מיטות יותר, כלומר בסך הכל 85 מיטות. המעבדה הבקטריולוגית, שבראשה עמד ד"ר ארתור פליקס וששכנה בבית החולים הישן ביפו, עברה לדירה בת 4 חדרים בבניין הצמוד לבית החולים ספקטור[27]

במאורעות 1921 היו ביפו 150 פצועים שטופלו ב"הדסה" מרביתם באופן אמבולטורי. בעשרת הימים הראשונים של החודש בוצעו בו 43 ניתוחים גדולים, היתה זו טבילת אש דרמטית של בית החולים הראשון בתל אביב בעת הקמתו[28]

ב 30 ביוני 1925 התקיים טקס הנחת אבן הפינה לבית החולים ברחוב בלפור בהשתתפות הנציב העליון הרברט סמואל ורעייתו. בשל מגבלות תקציב היו צריכות להיות בשלב ראשון רק 75 מיטות, למרות שהיה ברור לכל שמספר זה לא יספיק. ראש העירייה מאיר דיזנגוף הרגיע את המוזמנים לטקס הפתיחה בהבטיחו שמחלקת יולדות תקום ב"אפשרות ראשונה" ובדירה שכורה באופן ארעי. מלאכת הבנייה נמסרה לסולל בונה. בינתיים בית החולים "ספקטור" היה מלא וגדוש ו"הדסה" נאלצה להגדיל את מספר המיטות ל 127. גם חדרי החולים של קופות החולים היו מלאים.[29]

בניית המשכן הקבוע של בית החולים הדסה ברחוב בלפור בת"א, שהחלה בתנופה רבה בראשית 1925 . נמשכה זמן רב בשל העובדה שהממשלה עיכבה את השתתפותה בפרוייקט בסך 5000  ל"י. "הדסה" תרמה 7500 ל"י  לבנייה וזה היה מתוך תקציב כולל של 30 אלף ל"י לפעולות "הדסה" בת"א והסביבה שכללו: אחזקת בית החולים עם 125 מיטות, אחזקת מרפאה, ביקורי בית של רופאים ואחיות, עזרה ליולדות, השתתפות באחזקת מרפאות שיניים לילדים. והשתתפות בתקציב הליגה למלחמה בשחפת.

בניין בית החולים החדש ברחוב בלפור, היה בן 3 וחצי קומות עם חצר אחורית גדולה. הקומה התחתונה הייתה שקועה חציה מתחת לפני הקרקע והיא אכסנה את המחלקות הטכניות והמחסנים וכן שני המטבחים – הרגיל והדיאטטי וחדרי האוכל. המזון הועבר לכל הקומות במעליות. בקומה הראשונה נמצאה ההנהלה, המעבדה הקלינית והמחלקה הפנימית שפרוזדור ארוך חילק אותה לנשים ולגברים, סך הכל 50 מיטות. הקומה השנייה הכילה גם היא 50 מיטות. היו שם שני חדרי ניתוח שהתחלקו בן המחלקה הכירורגית בת 32 מיטות ומחקת ילדים עם 18 מיטות. היו שני חדרי ניתוח וכן חדר סטריליזציה.

עזרה רפואית לפצועי פרעות 1929 ביפו.בית החולים הדסה ברחוב בלפור. מתוך הארכיון של אילן שחורי.

בעת מאורעות תרפ"ט היה לחץ גדול על המחלקה הכירורגית ובדיוק אז מנהלה ד"ר זאב בראון היה בחו"ל וד"ר אמיל שטיין מילא את מקומו בהתנדבות. בשל סירובה של הממשלה לאשר את העברת 2500 ל"י מענק עיריית תל אביב לבית החולים, נאלצה הנהלת המוסד לסגור מחלקה ומשום מה הוחלט  לסגור דווקא את המחלקה הכירורגית. כך שהחל מ 1930 נסגרה  זמנית המחלקה והמרפאה הכירורגית.[30]

הרומן הגדול בין ארגון הדסה לעיריית תל אביב לא נמשך זמן רב מידי. מחלוקות על מדיניות וקשיי תקציב הביאו בסופו של דבר את הסתדרות נשי הדסה, במרס 1930, להודיע  להנהלת "הדסה" בארץ, כי בכוונתם להעביר את בית החולים שלה וקודם כל את אלה שבתל אביב ובחיפה, לידי הקהילות המקומיות. "הדסה" הביעה את נכונותה להמשיך את השתתפותה בהוצאות, אך בסכום שלא יעלה על 50 אחוז מההוצאות ובתנאי שהשתתפותה תפחת מידי שנה, עד לסיומה בתום חמש שנים. ועד הבריאות של ההנהלה הציונית דן בשאלה והחליט כי בתנאים הקיימים יש להביא בחשבון קודם כל את העירוניות של בית החולים בתל אביב. הנהלת הסוכנות הודיעה על כך לממשלה והנהלת "הדסה" פנתה בנידון במכתב לת"א .

 המו"מ התנהל באיטיות רבה בעיקר בשל אי רצונה של העירייה לקבל על עצמה את עול התקציב. רק הודות להתערבות הממשלה הושג בסופו של דבר ההסכם, לפיו החל מה-18 לינואר 1931 תעבור האחריות על בית החולים לידי העירייה .רק הודות להתערבות הממשלה הושג בסופו של דבר ההסכם, לפיו החל מה-18 לינואר 1931 תעבור האחריות על בית החולים לידי העירייה[31]

בית חולים הדסה הלך והתפתח במהירות רבה. בעת העברתו לעירייה היו במוסד 155 מיטות ואילו שנה מאוחר יותר ב 1932 מספרן עלה ל 170. הותקנו מטבחי חשמל בכל המחלקות נרכש ציוד חדיש לניתוחים. פותחו מחלקות, בין היתר אף אוזן וגרון, הוחל שירות אורתופדי.

ביוני 1933 הועמד בית החולים בכוננות לאחר שנרצח המנהיג הציוני חיים ארלוזורוב  שנורה על שפת הים. הובל לבית החולים על ידי ידיד המשפחה ד"ר יוליוס קליברג מנהל המחלקה הפנימית בבית החולים הדסה בירושלים שהיה במקרה בתל אביב והתאכסן באותו מלון של משפחת ארלוזורוב. הוא הגיע כאשר ד"ר אמיל שטיין שהיה למעשה גניקולוג, התרחץ לניתוח של ארלוזורוב. ד"ר קליברג  ידע שבדיוק אז מבקר בארץ מכירו ד"ר מקס מרכוז שהיה מנתח מנוסה והציע לד"ר שטיין שד"ר מרכוז יובא כתגבורת. ראש עיריית ת"א אביב, מאיר דיזנגוף שלח את מכוניתו להביא את המנתח ובינתיים נעשו הכנות לעירוי דם, שבחוץ צובאים מעל 100 פועלים כדי לתרום דם למנהיג האהוד שהיה פצוע קשה ואיבד דם במהירות. תקלה במכשיר העירוי עיכבה את מתן הדם ולמרות מאמצעי הצוות חיים ארלוזורוב  נפטר[32]

בסתיו 1934 נחנך אגף חדש לבית החולים לפי תוכניתו של האדריכל יוסף נויפלד, נויפלד  מהבולטים באדריכלי א"י באותה תקופה  וממעצבי הסגנון הבינלאומי בארץ ישראל .מספר המיטות בבית החולים עלה ל 300. עם פרוץ המאורעות ב-1936 בית החולים התמלא בפצועים. בסתיו אותה שנה נפתחה המעבדה לפתולוגיה ובראשה עמד הד"ר היינריך קרפלוס. הדסה הלכה והתבססה בתל אביב ובאמצע 1937 הודיעה ההנהלה  על צעד מהפכני: יותר לקרובים לבקר את החולים שלהם כל יום ולא רק פעמים בשבוע. אך ליד המיטה יהיה מותר לשהות רק לשני מבקרים[33] בעקבות העלייה החמישית שהחלה באותה ימים והתפקיד המרכזי שרופאי עליה זו מילאה במוסדות הרפואה בארץ, הפכה השפה הגרמנית לשפה השלטת ברפואה הארצישראלית. כדי להילחם בתופעה לא רצויה זו החליטה מועצת עיריית תל אביב לדרוש מעובדי בית החולים הדסה לדבר אך ורק בעברית, אך מאמץ זה לא הצליח[34].

במקביל לפעולות להקמת המבנה הקבוע של בית החולים הדסה, הלכו ונבנו בסוף שנות העשרים בת"א, בסיוע עיריית תל אביב מוסדות רפואיים נוספים. הבולט שבהם: בית הבריאות ע"ש נתן ולינה שטראוס , שהוקם בתרומת שני נדבנים אמריקאים אלה במקביל לבניין דומה בירושלים. מטרת בית הבריאות היה לעסוק ברפואה מונעת, פיתוח הרפואה הציבורית וחינוך לבריאות. הניהול והאחריות על המקום הוטל על "הדסה"[35]. אבן הפינה הונחה בהשתתפותו של דיזנגוף, המשורר חיים נחמן ביאליק, והרבנים הראשיים, ואנשי ממשל בריטי  ב-1 לפברואר 1928,[36] .  אך התחלת הבנייה נדחתה במספר חודשים מכיון שעל המגרש היו צריפי מגורים שהיה צורך לסלקם. רק ב 1930 הושלמה בניית הבית והוא נחנך, עלותו הייתה 11 אלף ל"י. הבניין הכיל מעון תינוקות לאימהות עובדות ומחוסרות אמצעים, קליניקה לשיניים לילדי בתי הספר, ספריה רפואית, בית ספר לחרשים אילמים, תחנה לטיפול ביונקים ובנשים הרות, מעבדה למצרכי מזון, מחלקה אורתופדית לילדים, אולם מרווח להרצאות ולתערוכה מתמדת בנושאי היגיינה. הבית שימש גם כמרכז ל"צופי הבריאות", בני נוער שרוצים לחנכם ברוח הדאגה לבריאות הכללית של העיר", ליד הבניין היה גם גן גדול ומגרש משחקים לילדים"[37]

עיריית תל אביב סייעה כספית גם לתפעולו של מכון פסטר שהוקם בעיר באוגוסט 1925 על ידי הד"ר א. ביהם בדומה למכון הראשון שהקים שנים קודם לכן בירושלים. המכון הוקם בלילנבלום 44 ועסק במגוון פעילויות רפואיות בין היתר בטיפול בנשוכי כלבים וחיסון כלבים, ייצור וחיסון נגד אבעבועות  שחורות ושורה של בדיקות. המוסד התקשה לתפקיד חרף הסיוע של העירייה והוא נסגר לאחר פטירתו של ד"ר ביהם ב 1942. פעילות עירונית נוספת למוסד רפואי חיצוני היה גם עבור "אגודת העזרה לחולים כרוניים ומבריאים" שהוקמה ב 1923 על ידי דבורה בלומפלד בלוך. דבורה היתה רעייתו של דוד בלוך-בלומנפלד, ראש סיעת הפועלים בתל אביב, ממנהיגי תנועת העבודה בארץ ישראל. שכיהן כראש עיריית תל אביב בשנים 1925 – 1927, וייתכן שהקשר המיוחד הזה גם הביא בסופו של העירייה לסייעה לאגודה, שבסופו ושל דבר הקימה ב-1934 ברמת גן בית הבראה לחולים בשם "החלמה"[38].

ב-1929 התארגנה מטעם עיריית תל אביב "ועדת העזרה לאינוולידים וחולים כרוניים", מטרתה הייתה לסייע לנכים להסתדר בעבודה מתאימה בתחום המסחר הזעיר או לימוד מקצוע. הקמת הוועדה נעשתה לאחר שהתברר כי עשרות נכים התגלגלו ברחובות תל אביב ואיש לא סייע להם. 179 נכים פנו לעזרת הוועדה והיא אישרה את הבקשות של 117 מתוכם. 6 שנים מאוחר יותר ב 1935 הקימה העירייה את בית האינוולידים ברחוב שרעבי אליו נאספו הנכים מרחובות תל אביב. מצבו  הכספי של הבית היה דחוק ובמיוחד רבץ על המוסד שכר הדירה ,עד ש ב 1938 קיבלו הנכים במתנה את ביתו של ישראלסון שבעצמו היה נכה ברחוב מרמורק 20-22 פינת רחוב ביל"ו. שם חסו 30 גברים ונשים והרופא הקבוע של המוסד היה ד"ר יעקב פרנד. ב 11.6.1941 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה הופצץ הבית על ידי מטוסים איטלקיים, הבניין נהרס וחלק לא קטן מיושביו נהרג[39]

פרט לפעילות העירונית התארגנו ברחבי בתל אביב בשנים אלה גם כמה מוסדות בריאות פרטיים, שזכו פה ושם לסיוע עירוני. ב-1934 התארגנה קבוצת יזמים בעיקר מעולי גרמניה שהקימה את חברת המניות "אסותא". מטרתה הקמת בית חולים פרטי גדול ומודרני בתל אביב. היו כמה בתי חולים פרטיים בארץ אך קטנים עם צוות סעודי מוגבל. יוזם בית החולים היה ד"ר בנו חיות, וב 1934 פנה לכמה עמיתיו בהצעה להקים מוסד גדול על בסיס חברת מניות רק לרופאים.  האגודה בחרה את  תוכניתו של האדריכל יוסף נויפלד להקמת המבנה ובית החולים נפתח ב-19 בדצמבר 1935. עיריית תל אביב סללה כמחווה לפתיחת בית החולים את הרחוב למבנה כן חפרה למען המקום באר מיוחדת.[40]

מוסד פרטי נוסף הוא בית החולים עין גדי נוסד ב 1924 על ידי ד"ר אמיל שטיין ברחוב מאז"ה כבית חולים כללי, והיה בין המוסדות הראשונים שקמו בעיר. ניתן להזכיר גם את  בית החולים של ד"ר יצחק פריד לנשים וליולדות ברחוב יהודה הלוי 9 נפתח ב 1925 בעקבות עלייתו של ד"ר פריד לארץ והוא פעל עד 1955, היה מוסד פופולארי מאוד בקרב נשות תל אביב והסביבה, ובמשך כ-30 שנות פעילותו נולדו בו  כ-35 אלף תינוקות. מוסד דומה היה בית החולים "גלעד" של ד"ר אריה פוחובסקי וד"ר אריה סדובסקי שנפתח בראשית שנות העשרים, נסגר ונפתח שנית בינואר 1928 ברחוב לילנבלום  27. פרט למיילדות וגניקולוגיה, הייתה בו גם מחלקה פנימית וכירורגית.. בית החולים של ד"ר פליקס דנציגר הועבר מירושלים לתל אביב לאחר מאורעות 1929 ונסגר רק ב 1976, פעל בעיקר כמוסד כירורגי.. [41]פליקס דנציגר עלה לארץ בראשית שנות העשרים והקים את בית החולים שלו בירושלים. בנו יצחק, היה פסל מפורסם ואדריכל נוף ישראלי, שהיה ממייסדי הסגנון הכנעני בפיסול הישראלי וחבר בקבוצת אופקים חדשים. על יצירתו זכה בפרס ישראל לפיסול לשנת תשכ"ח, פסלו "נמרוד" הוא אחת היצירות הידועות ביותר של האמנות הישראלית.

לסיום ניתן לציין כי במקביל להקמת בתי החולים בתל אביב הוקמו לצידם בתי מרקחת. בית המרקחת הראשון במישור החוף היה "כוכב הזהב" בנווה שלום 97 ביפו של סוף המאה ה-19 . ראשון רוקחיו  היה צבי פוסיצלסקי ממייסדי ראשון לציון[42]. משנת ייסודה של אחוזת בית ב 1909 ועד לשנות העשרים נרשמו ותועדו בתי המרקחת של  ת"א בתוך איזור העיר יפו. ראשון רוקחי תל אביב הקטנה היה זאב  אורבוך שחנך ב 1911 בית מרקחת בשם תל אביב בית  חיינקו  ברחוב הרצל  פינת שדרות הרצל. שפתח התנה תנאי כי ב-4 שנים הבאות לא ייפתח בית מרקחת נוסף בעיר. כעבור שנתיים פתח א.ז קרינקין בית מרקחת שני בתל אביב רחוב הרצל 10 ועד  1928 נפתחו בתל אביב 24 בתי מרקחת [43].

קשה לתאר את התפתחות מערכת הבריאות הממוסדת בתל אביב, ללא הסיוע העצום שהגיע מהנראיטה סולד ונשות הדסה שהקימו את מערך הבריאות שלהם בא"י בכלל ובתל אביב בפרט. הנחישות, העוצמה, התיבול הנכון הוביל הכל לסיפור הצלחה. אך אין לשכוח כי התרומה הגדולה הזו לא היה באה לכדי ביצוע ללא תמיכת הכתף מצד מאיר דיזנגוף ועיריית תל אביב מחד ושלטונות המנדאט מאידך ועל כך בפרק הבא.

מעורבות מאיר דיזנגוף והעירייה בענייני בריאות בת"א

מעורבות ראש עיריית תל אביב מאיר דיזנגוף ועיריית תל אביב בנעשה בתום הבריאות בעיר הייתה גדולה. מעבר למוסדות שעיריית תל אביב הקימה, ביקשו בעירייה להיות מעורבים בהחלטות ובעניינים שלא תמיד היו קשורים לעירייה עצמה.  דיזנגוף עצמו, במהלך שנות העשרים וראשית השלושים ניצל לא פעם את קשריו כדי לסייע לידידיו ולפונים אליו למצוא  מיטה פנויה בבית החולים. בדרך כלל הייתה מתקבלת בקשתו של ראש העירייה במלואה. לעיתים היה דיזנגוף גם מבקש לפטור מתשלום חולים, בעיקר חסרי אמצעים, כמו למשל באפריל 1922 גב' פרידה שיינק

לכבוד הנהלת ביח הדסה. הגב' פרידה שיינק , אמו של המוכ"ז חולה במחלת הסוכר ונזקקה לריפוי .נא לקבל אותה לבית החולים ולתת לה את העזרה הרפואית מבלי תשלום , היות ואין לה אמצעים לרפא את עצמה[44]

פנייה נוספת היתה להדסה מצד מאיר דיזנגוף חודש לאחר מכן, ב-22 במאי 1922, עבור גב' עוזירי:

לכב' הנהלת הדסה ,הננו מתכבדים לבקש בזה מבית החולים שיקבלו את אשת מר עוזירי שלום שדרוש לה טיפול וניתוח , לבית החולים שלכם,.בדבר הניתוח יתפשר מר עוזירי עם הרופא המיוחד לכך[45].

אבל מאיר דיזנגוף לא דאג רק לחולים, אלה סייע גם במציאת עבודה לגורמים שונים בתוך בית החולים או במוסדות רפואה אחרים, מקרים שחוזרים על עצמם סביב דיזנגוף גם בפרשות ובתקופות אחרות[46]. במאי 1922 פנה דיזנגוף למנהל הדסה ד"ר שטרן, כדי שיקבל לעבודה את הרוקח יעקב בוגיוב:

לכב' מר ד"ר שטרן מנהל בי"ח הדסה. נודע  לי כי יש לכם צורך בעוזר לרוקח , והנני מציע את המוכ"ז מר יעקב בוגיוב וממליץ בעדו לקבלו לעבודה אצלכם . הנ"ל עבד איזה שנים  בטשקו סלובקיה , וקיבל ידיעות מספיקות במקצוע הרוקחות , הוא גם היה  לפנים תלמיד הגימנסיה "הרצליה".  אם אין מקום פנוי לרוקחות ,אבקש לספחו לאיזה עבודה אחרת מתאימה לו..הנני מקווה כי עבודת הנ"ל תספק רצונכם[47]

דיזנגוף ניסה לנהל גם את הסדרי בתי המרקחת בעירו. במאי 1928 פנה דיזנגוף לראשי התאגדות הרוקחים "לסידור נורמה בפתיחת בתי המרקחת בלילות: לכב' מר וטרצקי: לדעת עירית ת"א -  נחוץ שיהיה לפחות בית מרקחת אחד פתוח בכל לילה , בשביל מקרים יוצאים מן הכלל , ושלא יצטרכו התושבים הנצרכים לרפואות לדפוק על דלתת בתי המרקחת השונים חינם..."[48]

מעורבותו של דיזנגוף בפרטי הפרטים של ענייני העיר בעיקר בתחומי הבריאות באה לכדי ביטוי גם במכתבים של גורמי ההנדסה בעיר ואנשי הסניטריה שטענו נגד בניה לא מסודרת ברחבי העיר, בעיקר בבתי כנסת:

לכבוד הדר נופך, עפ"י החלטת הועדה הסניטרית שע"י עירית תל אביב מיום ה' אייר  ש"ז וחתומה ע"י  הה הד"ר זולציסטי והאדריכל מגידוביץ אסור לו לה' ברסקי גבאי בית הכנסת חב"ד לבנות בתי הכיסאות על המקום שהוא בונה כעת, ואם יעבור ע"ז ייענש בחמש לירות מצריות והבניין ייהרס[49]

דיזנגוף היה גם אוזן קשבת לפניות תושבי העיר בענייני הבריאות השונים, בעיקר מדובר בתלונות אזרחים, כמו למשל מכתב אנונימי שהתקבל בלשכתו ב-26 ביוני 1921, בעת הניסיונות למצוא מקום ארעי לבית החולים הדסה, בימים שלאחר פרעות 1921.

לכבוד מ. דיזנגוף , הגב' צילה סימון הסכימה להשכיר את דירתו של י.קיבלר לקבוצה קטנה שלרופאים ...לסדר שם " בית חולים " עם 22 מיטות. אני מוצא להעיר את אוזן ראש העיריה כי דבר זה לא יתכן ברחוב הרצל , זה יעשה רושם רע על הקהל התל אביבי.... לכן נא לשלוח דרישה לגב' סימון , לא להשכיר את הדירה לבית חולים. ואני חושב שאדוני ראש העיריה יעשה זאת . מידידו , אחד מחובבי תל אביב ..[50]

המורשת של מאיר דיזנגוף עברה גם למחליפו לפרק זמן קצר ב 1925 עד 1927 . דוד בלוך, ראש תנועת הפועלים בתל אביב וראש סיעת הפועלים בעירייה[51]. בלוך הזדרז למשל בינואר 1926 להודות על תרומת הברון רוטשילד לבית החולים הדסה בעיר:

לכבוד המזכיר  הכללי פיקא פריז. תודה על תרומת הברון רוטשילד ע"ס 1500 לי"מ לבית החולים העירוני תל אביב. ואני מזמין בזאת את הנציג מר רוזנפלד מפיקא לביקור במקום. "אין אנו יכולים אלא לחזור ולהביע את הכרת תודותינו העמוקה לנדיב אשר את מעשיהו האדיב לא נשכח לנצח.", כתב בין היתר דוד בלוק במכתבו[52]

בראשית שנות העשרים, עוד לפני התפטרותו של דיזנגוף מתפקידו, הוא עסק לא מעט במורדים שונים בתל אביב, שסירבו לשלם מס מיוחד שהטילה העירייה על מוסדות ופרטיים, כדי לממן את הקמת בית החולים בעיר. ב-3 בספטמבר  1923 פנה דיזנגוף לשופט השלום בתל אביב וביקש את התערבותו:

לכב' שופט השלום ת"א, הננו מתכבדים לפנות אל כ' ולבקש אותו שיואיל להזמין למשפט את  הסרבנים מלשלם את  מס בית החולים לפי הרשימה הצרופה.[53] ב-25 בפברואר 1924 פנה דיזנגוף לסגן המושל הבריטי ביפו, כדי לקבל ממנו אישור רשמי לגבות מס מיוחד עבור הקמת בית החולים. כתב בין היתר דיזנגוף:

הקהל שהתייחס בראשונה למס זה באדישות ממלא את חובתו . גובים מס של 100 לי"מ בערך לחודש. מיום התחלת הגביה נגבו כ 1000 לי"מ המשמשים לריפוי חולים ,והשתתפות בתקציב הדסה ובית המרפא של הסתדרות הרופאים. " כעת באה לפנינו הצעה חשובה זו : היות ואין לבית החולים של הדסה בעירינו בנין מתאים והיות והחוזה שעשתה הסתדרות הדסה  עם בעל  הבית ששם נמצא בית החולים כעת יגמר במוחרם , נמצא לנחוץ לבנות בנין מיוחד בשביל בית החולים שישמש לתמיד למטרה זו .יש מגרש בעירנו שנתרם על ידי נדבן ארח עוד לפני המלחמה וגם יש עליו כבר חלק של בנין המשמש היום לצרכי  הפולי קליניקה של הסתדרות הדסה.ע"י הבנין הזה מציעה הדסה לבנות את בית החולים הגדול שצריך  לעלות בערך 2000 לי"מ .ואת הכסף הזה לקחת ממס בית החולים הנ"ל  הנותן כפי שראה כ'  בערך 1000 לי"מ נטו לשנה .

באופן כזה אנו נשלם במשך 4-5 שנים סכום של 1000 לי"מ בערך לשנה להסתדרות  הדסה והיא תסדר את בית החולים עם 75 מיטות ותנהל אותו על חשבונה להבא.ביננו ובין חברת הדסה יסודר אח"כ חוזה עם תנאים ברורים . באופן כזה תקבל  העיר תל אביב בנין מיוחד ומתאים בשביל בית החולים , והשאלה המטרידה של הטיפול בחולים העניים שבאה לפנינו כבר פעמים  שונות בקשר עם חסר המקום  שבבית החולים הנוכחי , וכו'  ,תיפתר באופן משביע רצון ".[54]

חלק מהליך המיסוי היה גם על כרטיסים של הראינוע וגם  הופעות של האופרה, אך האופרה למשל לא ששה להעביר את המיסים לעירייה, ובין ראשי האופרה למאיר דיזנגוף התפתח עימות גדול שמצא ביטויו גם במודעות בעיתונים .לאחר אחת המודעות כתב דיזנגוף לראשי האופרה מכתב חריף:.

העיריה מעולם לא ויתרה לאופרה על תשלום מס בית החולים בשביל הצגות האופרה. אין זה בסמכות העיריה. גם דר זלוטיסטי מוועדת ביה"ח לא וויתר לעולם על המס. אולם  אם הנהלת האופירה או ידיה תוגש בקשה לעיריה לתת לאופירה , בתור יצירה תרבותית חשובה, תמיכה כספית , לא רק שהוא לא יתנגד לזה , אלא שהוא יתמוך בזה בכל ליבו . העיריה מוצאת לנחוץ להעיר על הידיעות הבלתי אמתיות שנפוצו בעיר ביחס למסים . הנהלת האופרה מתבקשת לקיים את ההבטחה שנתנה במשרד העיריה בפני עדים , שאישרו כי הידיעות אינן נכונות. " כ"כ  היננו מוצאים למתאים בשביל מוסד המכבד את עצמו ואחרים שיתנו בירור דברים קצר בעיתונות כדי לפזר את האטמוספרה המורעלת שנוצרה מסביב לידיעות וההתאוננויות הבלתי מבוססות שנפוצו  על ידכם בעיר ומחוצה לה ....:[55]

דמותו ואופיו  של מאיר דיזנגוף כראש עיריית תל אביב  עוצבו ככל נראה בעקבות מלחמת העולם הראשונה ושנים אחדות גם לאחריה. שיטת עבודתו, הנמרצות שלו, המעורבות העמוקה והירידה לפרטים באו לכדי ביטוי בכל מערך המגעים עם ארגון נשות הדסה בשנות הקמת בית החולים בתל אביב ,ולאחר מכן במו"מ הארוך והמתיש להעברת בית החולים משליטת הדסה לשליטת עיריית תל אביב. מאיר דיזנגוף הבין היטב

את החשיבות הגדולה בפיתוח מערכת הבריאות העירונית ודרך התנהלותו בפרשת הדסה מוכיחה זו. דיזנגוף גם נתן יד חופשית וסייע כלכלית כמעט לכל מי שביקש לפתוח ולהקים מוסדות בריאות בעיר ומכאן גדולתו.

לצד פיתוח בתי החולים, התפתחה מערכת שלמה של סיוע עורפי, כזו גם היתה נסיבות הקמתו של אירגון מגן דוד אדום, שהחל את דרכו בא"י בתל אביב, לא מעט בשל  דיזנגוף והאישים הבכירים שסבבו אותו ועל כך בפרק הבא.

אמבולנס על אופניים – ראשית מגן דוד אדום בת"א

התפתחות משמעותית בתחום הסיוע הרפואי בתל-אביב, הייתה עם הקמת מגן דוד אדום בעיר[56], לא מעט בשל הפרעות שהיו ביהודי יפו במאי 1921  ומעבר יהודים רבים מיפו לתל אביב ,וכן בשל גלי ההגירה החדשים שהגיעו לעיר, מבני העלייה השלישית[57] ולאחר מכן בני העלייה הרביעית[58]., דבר שהביא לתנופת בנייה גדולה בעיר וגם לתאונות לא מעטות. מאיר דיזנגוף ועיריית תל אביב נתנו כתף ובעיר קמה אגודה חדשה לעזרה רפואית מהירה לאוכלוסיה האזרחית.

אביה ומולידה של האגודה לעזרה מהירה בת׳יא היה הד״ר משולם לבונטין, שהיה מעורה מאוד בחיי העיר העברית הראשונה.  ד"ר משולם לבונטין יליד רוסיה, היה בנו של זלמן דוד לבונטין, שייסד ביפו  את בנק אנגלו פלשתין קומפני, (בנק אפ"ק), אותו ניהל 25 שנה.

ד"ר לבונטין למד רפואה באוניברסיטת מוסקבה ומינכן והשתלם - לצורך עבודתו העתידית בארץ ישראל - במכון לחקר המחלות הטרופיות בהמבורג. עם עלותו לא"י ב-1911 , נתמנה מטעם הממשלה העותמנית לרופא ציבורי בלוד וברמלה ומטעם המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית - לרופא הקבוצות חולדה ובן שמן. בהמשך כיהן כרופא העדה היהודית בחברון ורופא בית החולים הממשלתי לחולי דבר ביפו. נמנה עם המתנדבים הראשונים ל"גדוד נהגי הפרדות" שיסד טרומפלדור.

ד"ר לבונטין שירת כרופא צבאי בחזית גליפולי ובמצרים. עם שובו לארץ, בתום מלחמת העולם הראשונה, נתקבל לבית החולים "הדסה" בתל-אביב ומאוחר יותר גם  כמנהל המחלקה למחלות פנימיות. כיהן בתפקיד  נשיא ארגון החיילים המשוחררים,  ולאחר הקמת מגן דוד אדום  שימש כנשיא  הראשון של האירגון  והיה יושב ראש הוועד הארצי של האגודות העבריות לעזרה ראשונה[59].

תל אביב הייתה כאמור  בשלבי בניה מואצת. התאונות והצרכים הביטחוניים עוררו בד"ר משולם לבונטין, את המחשבה, שת״א זקוקה לשירות לעזרה רפואית דחופה.

פרופ' מיכאל לוי כותב בספרו כי ב-1927 נהגה קבוצת עזרה ראשונה ממועדון "הפועל" בתל אביב, לשלוח מישהו מחבריה לכל אסיפת עם גדולה, שהיה בצפיפות מחשש למקרי אסון. חברי קבוצה זו עברו קורס בעזרה ראשונה שניתן על ידי מספר רופאים בהם ד"ר א. פרידמן, ד"ר אריה חבויניק וד"ר חיים ברלין. סידור טוב אך לא התאים למקרה פתע ותאונה בכל שעות היממה[60]

ד"ר משולם לבונטין, העלה את הצעה להקים שירות עזרה רפואית דחופה  בפני דיזינגוף וראשי העירייה[61].לד"ר משולם לבונטין היה רעיון מקורי. לרכוש במצרים שני זוגות אופניים עם מיטה, כדי להעביר בהם פצועים לבית החולים במקרה של אסון בעיר. בעיריית ת"א החליטו לעמיד למטרה זו 60 לירות א"י, אך בסופו של דבר אופניים אלה לא נרכשו[62].

באותם ימים ביקר במצריים, חיים אלפרין, שנסע  בשליחות מכבי האש בתל אביב לקהיר, הוא ניצל הזדמנות זו וביקר גם במתקני ה״סהר האדום״.שם ותוך כדי כך, חשפו לפניו את מתקני החברה, בהם  האמבולנס הלבן והמשוכלל, שעורר מיד את קנאתו והוא גמר אומר לנסות ולקדם את הרעיון בת״א[63].

חיים אלפרין היה דמות מרתקת בהתפתחותה של תל אביב  לאחר מלחמת העולם הראשונה ושמו נקשר לארגוני סיוע ציבורים רבים שסייעו בהתפתחותה של תל-אביב, החל מהמשטרה העירונית,  מכבי האש ומגן דוד אדום.

חיים אלפרין עלה לארץ ישראל ב-1913 בגיל 14, בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה ולמד בגימנסיה הרצליה. כשפרצה מלחמת-העולם קיבל את הנתינות הטורקית ונשאר בארץ. בעת הגירוש  הגדול של תושבי תל אביב ויפו , בפסח 1917, נדד עם הגימנסיה לשפיה, ולאחר כיבוש ת"א על ידי הבריטים התגייס לגדוד העברי, "הראשון ליהודה"  (גדוד ל"ט של קלעי המלך),  שרת שם שנתיים וחצי והגיע לדרגת סמל[64]. משקיבלה  שכונת תל אביב מעמד של מועצה עירונית ב-11 במאי 1921 ודיזינגוף החליט להקים משטרה עירונית, הזמין זה את חיים אלפרין  לארגן ולפקד על משטרת תל אביב שעד מהרה הגיעה ל-50 שוטרים[65].

ב-1925 החל חיים אלפרין לפנות לאפיק פעולה נוסף וארגן את אגודת מכבי-אש מתנדבים בת"א. הוא נרתם להצעה שהעלה אבא כהן, כבאי ותיק שעלה מרוסיה, וניהל יחד אתו ואחרים את האגודה, פיקד על גדוד הכבאים ואף רכש עבור האגודה מכשירי כיבוי מודרניים לכיבוי דליקות , פעילות שהועתקה לאחר מכן לערים אחרות ברחבי א"י[66]. משהחליטו שלטונות המנדאט לבטל את המעמד העצמאי של משטרת תל אביב ולספחה למשטרה הכללית, עזב אלפרין בינואר 1927 את פיקוד המשטרה התל אביבית, וקיבל בסיועו של מאיר דיזנגוף את ניהול סניף חברת הביטוח "אוניון דה פאריז".

מכאן הדרך להקמת מגן דוד אדום בתל אביב היתה קצרה וביוני 1930 הפך למפקד הראשון של גדוד העזרה הראשונה, תפקיד בו שימש עד מחצית 1933. אלפרין פעל למען הרחבת האגודה בתל אביב, עסק בהכשרת המתנדבים, הקמת הבניין המרכזי וציודו, ארגון תורמי הדם והיה לו חלק גדול בייעוץ והקמת אגודות דומות גם בערים אחרות ברחבי א"י ולאחר מכן הקמת אגודות למטרה זו ביתר המקומות וליכודן  בארגון ארצי[67]. ערב מלחמת העולם השנייה נתמנה מטעם ראש עירית ת"א לוועדה מצומצמת להכנת התגוננות בפני התקפות מהאוויר ולאחר שפרצה המלחמה עמד מאחורי הקמת "המשמר האזרחי" בעיר, והיה מפקדו הראשון גם של גדוד משמר זה,  שסייע רבות בעת התקפות המטוסים האיטלקיים על תל אביב במהלך המלחמה. באוגוסט 1944 נתמנה למפקח עירוני ראשי בת"א. חיים אלפרין היה נשוי לאדריכלית הפופולרית בת"א של אותם ימים, ג'ניה אוורבוך  שתכננה בין היתר את  איזור כיכר צינה דיזנגוף, ככר סטרומה בחולון, בית ספר  "שבח" בתל-אביב, מספר בניינים בתערוכת יריד המזרח  ב-1936 ועוד[68].

לחיים אלפרין עם כך חלק מכריע בהקמת וארגון מגן דוד אדום בתל אביב, לפחות בשנותיה הראשונות. לאחר שחזר מקהיר הוא יצר קשר עם ד"ר לבונטין, וב-7 ביוני 1930, השתתף בפגישת הייסוד להקמת אגודה לעזרה מהירה: ״מגן דוד אדום - תל־אביב״. בעיתונות פורסמו מודעות ותושבי העיר העברית הראשונה הוזמנו להירשם כחברים פעילים וכתומכים. הדוגמה שניתנה לתושבי ת״א הייתה זו של  שירותי הסהר האדום באלכסנדריה ובקהיר[69]

גדוד המתנדבים התל-אביביים מנה בראשית דרכו 100 חברים וכאמור מפקדו שימש חיים אלפרין. 7 שבועות לאחר פגישת הייסוד, פתח אירגון המתנדבים החדש במבצע איסוף תרומות לרכישת האמבולנס הראשון. ב-21 בינואר 1931 כבר היה בידי  אגודת מגן דוד אדום האמבולנס הנכסף. אירגונים רבים התגייסו לסייע לצאתו לאור. ב-24 בינואר 1931, בשעות אחר הצהריים, יצא בפעם הראשונה אמבולנס של מד״א מדירתו של ד״ר לבונטין אל ביתו של ראש עיריית ת״א. מאיר דיזנגוף ועוזריו התקבצו מסביב לאמבולנס וקיבלו הסברים על תיפעולו, האמבולנס המשיך לשוטט במשך הערב ברחובות ליד בתי הראינוע. גם למחרת חלף בגאווה רבה על פני חוצות ת״א ועשה רושם גדול. האמבולנס היה בנוי כדוגמת האמבולנסים המודרניים באירופה: צבוע לבן ומשני ציריו ׳׳מגן דוד אדום״. הותקנו בו ארבע אלונקות, ספה מרופדת, קערה וברז, ארגז למכשירי רפואה, טלפון לנהג ועוד[70].

אולם מסתבר כי למרות צורתו וסימוניו שבלטו למרחוק, לא זכה האמבולנס הראשון לקדימות ברחובות תל אביב. ועל כן הוחלט להתקין בו פעמון . אמצעי זה, שתחילה בוודאי הרשים מאוד, התרגלו תושבי העיר ובעלי הרכב חדלו להישמע לצילצול הפעמון, הם פשוט הפסיקו לפנות לו דרך: ״מהו הייחוס? גם לנו יש פעמון", אמרו מוכרי הנפט. מהאחד באוגוסט הוסר הפעמון והותקנה באמבולנס סירנה דוגמת הסירנות הנהוגות במכוניות עזרה ראשונה בארה״ב. הסתבר כי הקהל התייחס אל נכון אל קול הסירנה בכובד ראש יותר״ [71].

העובדה שחיים אלפרין היה מעורב בהקמת משטרת ת"א וגדוד מכבי האש ועכשיו פיקד על גדוד העזרה הראשונה, אולי הביאה לכך, שתחנת תחנת מד״א הראשונה נבנתה על יד בית מכבי האש. העיריה סיפקה את המגרש, ביהח״ר ״סיליקט״ תרם את הלבנים,. המלט גוייס מבית החרושת "נשר" , בית המסחר של ציזלינג-איזמוז׳יק סיפק את העץ לבניין ופועלים נידבו את עמלם. אך  עם כל ההתלהבות שבעשיה, התברר מהר. כי המבנה הארעי אינו עונה על הצרכים גם הצנועים ביותר[72]

תחילה ביקשה האגודה מעיריית ת״א להעביר את מכבי האש למקום אחר ושעל השטח כולו יוקם בניין הקבע של מד״א, העיריה לא הסכימה, אך בסופו של דבר סיפקה העירייה  מגרש ״מתאים יותר״, וההתרמה לבניין החדש החלה עוד לפני שנבחר המגרש. לאחר התרוצצויות וקשיים מרובים הועידה הנהלת העיריה את המגרש של בית הבריאות נתן ולינה שטראוס לבנייה וביום 26.7.34 הוטל על המחלקה הטכנית של העיריה לתכנן את הבניין שברח׳ מזא״ה מס׳ 13. החלה מגבית בקנה מידה גדול, מוסדות ובנקים תרמו כספים ובתי חרושת למרצפות וחומרי בניין תרמו חלק מהחומרים הדרושים. הבניין החדש של מד״א איפשר הכנסת שיפור והרחבה ניכרים בשירותי האגודה ועל כן הוחלט, כי שלושה רופאים בשכר יאיישו את המיבנה בכל שעות היממה במשרות אלו. החנוכה הרשמית של הבניין החדש  היתה ב-26 בדצמבר 1935, לא לפני שנעשתה גם פנייה אל ארגון "הבונים החופשיים" ואלו תרמו לאירגון את האמבולנס השני שנכנס לשימוש בראשית , הפעם רובו תוצרת הארץ1935[73].

סיכום

אחת השאלות הגדולות העולות מעיסוק בפרשת תולדות הרפואה בתל אביב היא, היא מה היה קורה וכיצד הייתה מתפתחת מערכת הבריאות העירונית, ללא ההחלטה של ארגון נשי הדסה להגיע לתל אביב אחרי מלחמת העולם הראשונה  ולהוביל להקמת בית חולים מרכזי שהפך לאחר מכן לבית החולים העירוני המרכזי.

למעשה עד בואה של הדסה ביוזמתה של הנראייטה סולד, דשדשה מערכת הבריאות המקומית. המוסדות הקטנים שקמו ביפו  ובעיקר בנווה שלום על ידי לשכת שער ציון של ארגון בני ברית, לא הצליחו לגייס משאבים כספיים ולמעשה מאורעות 1921 ביפו, שעה שבית החולים היה בעין הסערה, הביאו לסגירתו. אבל זו לא הייתה הסיבה היחידה להיעלמותו של בית חולים ראשוני זה. האגרסיביות הגדולה של אירגון נשות הדסה,

הטוטאליות בפעילותה והמגמה שהיתה לרכז תחת ידה את כל שירותי הרפואה בעיר, היא אולי סיבה מרכזית יותר לסגירתו של בית החולים "שער ציון". לפחות בהיסטוריה הכתובה על בתי החולים בתל אביב כיום כמו מרכז סוראסקי ובית החולים איכילוב, מצויין בית החולים שער ציון כראשית הדרך. מאיר דיזנגוף נתן לתהליך זה להתרחש, ניראה כי בעיקר מסיבות כלכליות.

מאיר דיזנגוף האיש החזק של תל אביב, האיש שהיה מקושר לכל גורמי השלטון בתקופת המנדט, לפחות בתחום הבריאות נתן את ההובלה לאירגון הדסה, עד שנשות הדסה החליטו להעביר את בית החולים שלהן לידי עיריית תל אביב. בתחילת הדרך לא לשמחתו של דיזנגוף שהיה צריך להקדיש סכומי כסף ניכרים לתפעול בית החולים. סביר להניח שאלמלא פעילות אירגון הדסה היתה עיריית תל אביב פונה באותם ימים לסיוע ראשי השלטון הבריטי בארץ וייתכן שבתל אביב, דוגמת ערים אחרות בא"י היו מוקמים בתי חולים ממשלתיים, או שאחד מבתי החולים הפרטיים בעיר, כמו זה שהוקם לאחר עליית יהודי גרמניה, בית חולים אסותא היה תופס את הדומיננטיות העירונית.

מתוך עיסוק בראשית הרפואה התל אביבית, צפה ועולה דמותם של הנשים הרופאות והמיילדות שהיה להן חלק עצום בפיתוח מערכת הבריאות. אם ניתן לראות בהנרייטה סולד האישה שנתנה את הטון לפעילות הדסה בתל אביב, אפשר בהחלט לקבוע שקדמו לה נשים רופאות בכירות  עוד בבית החולים שער ציון כמו ד"ר סוניה (אלכסנדרה) חנקין-בלקינד, וד"ר בת-שבע יוניס (גוטמן) , שסביבתן התנהלה מערכת בריאות לתפארת והן היו פורצות דרך בכמה תחומים בפעילות הרפואית כמו החינוך הרפואי, הטיפול ברפואת האישה, רפואת הילדים והחינוך המיני.

ביבליוגרפיה ניבחרת

ברטל נירה, חמלה וידע, ראשית מקצוע הסיעוד בארץ ישראל, יד יצחק בן צבי, ירושלים, 2005.

בן שחר פנחס, בתי יפו-ת"א מספרים, משרד הבטחון ההוצאה לאור, ת"א, עמוד 143

דוריאנוב, אלתר, ספר תל אביב, הוצאת היישוב, ת"א, 1936

עשרים שנות שירות רפואי בארץ ישראל (1938-1918) ההסתדרות המדיצינית "הדסה". ספר לכבוד פתיחת המרכז הרפואי של "הדסה" והאוניברסיטה העברית בירושלים ב-9.5.39 (כ' אייר תרצ"ט).

לוי, נסים , פרקים בתולדות הרפואה בארץ ישראל 1799-1948, הקיבוץ המאוחד והפקולטה לרפואה, תל אביב 1998

לוי, נסים, ואמנון מיכלין,    ראשית הרפואה העברית בארץ ישראל - 75 השנים הראשונות,  מתוך: הרפואה 126, 1994. עמודים 341-35

לוי, נסים ולוי, יעל, רופאיה של ארץ ישראל 1948-1799, הוצאת איתי בחור, זכרון יעקב, 1933

מיכלין, אמנון, מעשה רוקח, הוצאת ארץ וטבע, תל אביב , 1992

  שורץ, שפרה, , קופת חולים הכללית: עיצובה והתפתחותה כגורם המרכזי בשירותי הבריאות בארץ ישראל, המרכז למורשת בן גוריון, קריית שדה בוקר 1997

שורץ, שפרה , קופת חולים הכללית 1911-1937, הוצאת המרכז למורשת בן גוריון, 1997.

שחורי-רובין, ציפורה, שורץ, שפרה , הדסה לבריאות העם, הספריה הציונית ירושלים 2003.

שחורי, אילן, חלום שהפך לכרך, העיר שהולידה מדינה, מהדורה שנייה, הוצאת תל אביב שלי, תל-אביב, 2009.

תדהר, דוד, אנציקלופדיה לתולדות היישוב

מאמרים ופרקים בספרים:

בליי, בצלאל, פצצות בשמי תל אביב ,   בתוך איתנים , דצמבר 1995, 6-7.  .

בליי, בצלאל  קופת חולים של המדינה שבדרך ,   בתוך איתנים , יוני 1995, 6, 11.
לוי, נסים, ואמנון מיכלין,  ראשיתו של מגן דוד אדם, מתוך: הרפואה 120, 1991. עמודים 157-161.

נידרלנד דורון , השפעת הרופאים-העולים מגרמניה על התפתחות הרפואה בארץ-ישראל (1933-1948) , בתוך  קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה , 30: 111-160, 1983.

עמר זהר , בוכמן יעל , מרפאים ורופאים יהודים בארץ-ישראל בתקופת השלטון העות'מאני, בתוך ממזרח וממערב , ח': 7-19, תשס"ח .

שוורץ שפרה ,פוליטיקה ובריאות: המהלכים לקראת הקמתו של מערך קופות חולים ביישוב היהודי בארץ-ישראל בזמן המנדט , בתוך  כלכלה וחברה בימי המנדט (קבץ): מכון בן-גוריון, שדה-בוקר, 2003 , 553-582.

שחורי –רובין צפורה ,ד"ר חנה וייץ (1864-1949): רופאה ראשונה בארץ ישראל ,   בתוך קורות: שנתון לתולדות הרפואה ומדעי הטבע , 19: ז-כ, 2008.

שוורץ שפרה, מי יבטיח את בריאות היישוב? קופות החולים לפועלים במלחמת העולם הראשונה , בתוך קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה , 74: 120-139, תשנ"ה

שוורץ  שפרה , מי יבטיח את בריאות היישוב? קופות החולים לפועלים במלחמת העולם הראשונה.  בתוך קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה , 74: 120-139, תשנ"ה.

שוורץ שפרה , מי יבטיח את בריאות הישוב, תמצית פרק של עבודת דוקטור בנושא: קופת חולים הכללית, התפתחותה ועיצובה כגורם המרכזי ביישוב היהודי בארץ, 1911-1937 ,  בתוך  בטחון סוציאלי , 43: 5-23, 1995

שחורי-רובין, צפורה, ד"ר חנה וייץ (1864-1949): רופאה ראשונה בארץ ישראל,  בתוך  שנתון לתולדות הרפואה ומדעי הטבע , 19: ז-כ, 2008

שוורץ שפרה , מי יטפל באנשי ארץ-ישראל ? ,פעילותה של היחידה הציונית רפואית אמריקנית להקמתה של מערכת בריאות ציבורית בראשית תקופת המנדט, 1918-1921 ,  בתוך עיונים בתקומת ישראל: מאסף לבעיות הציונות, הישוב ומדינת ישראל , 8: 320-346, 1998.

Shvarts S., "Health Reform in Israel- Seventy Years of Struggle" , Social History of Medicine, 11(1) 1998, pp. 73-88.

Shvarts S., David A. Frenkel, "Nurses in Israel-The Struggle for Regulating the Profession", The International Journal  of Nurse Practitioners ACE,  2(6)1998,pp.

Shvarts S., "The development of mother and child welfare centers in Israel 1854 -1954", Journal of the History of Medicine and Allied Sciences , November 2000,pp.398-425

ארכיונים

ארכיון היסטורי, עיריית תל אביב, חטיבה 2

ארכיון מרכז סורסקי, בית החולים איכילוב בת"א, באדיבותה של סמנכ"ל התקשורת בבית החולים אביבה שמר.

יומנים וכתבים שלא ראו אור

כתב יד של ד"ר משה שרמן, על ראשית מערכת הבריאות הממסדית בעיריית תל אביב, שנמסר לרגל הוצאה לאור של ספר ת"א כרך שני, שלא הודפס בסופו של דבר. כתב היד מצוי בארכיון עיריית תל אביב.

שיחות וראיונות

שיחה עם פרופ'  שפרה שורץ שהתקיימה ביום 15 בספטמבר 2010

אתרי אינטרנט

http://www.gen-mus.co.il/person/?id=1797  - המביא את תולדות משפחת לבונטין בא"י.

הכותב אילן שחורי, הוא עיתונאי, וחוקר תולדות ת"א וא"י  ומורה דרך מוסמך. פרסם מספר ספרים בנושא, באחרונה הוציא לאור במהדורה חדשה ומעודכנת ספרו "חלום שהפך לכרך", עם תוספות במסגרת  שנת המאה של תל אביב. את הספר ניתן להשיג דרך אתר תל אביב שלי. אילן שחורי גם מקיים הרצאות על ראשית תל אביב והחיים בה בשנות הקמתה ובשנות ה-20וה-30 ועורך סיורים על פי הזמנה לבודדים, קבוצות ואורחים מחו"ל, במבחר מסלולים ברחבי תל-אביב וארץ ישראל, בעברית ובאנגלית. אילן שחורי עורך ומפעיל אתר המתמקד בתולדות העיר תל אביב בשם "תל אביב שלי" בכתובת:

http://www.mytelaviv.co.il     פניות והזמנות לאילן שחורי באמצעות המייל:

ilan@mytelaviv.co.il    או בנייד:             052-7747748       .

ניתן לצפות בקליפ על הסיורים של אילן שחורי בלינק הזה:

http://www.youtube.com/watch?v=ZQKj4lhfmwQ